פרשת 'צו'

בעיירה סאסוב שבגאליציה, נתפרסם לגנאי אחד מעשירי המקום, שהיה מסרב לתרום לכל דבר שבצדקה, ואפילו ממצווה גדולה כפדיון שבויים היה מדיר עצמו בתירוצים שונים ומשונים. כשנודע לרבי משה ליב מסאסוב על התנהגותו הבלתי נסבלת של הגביר הקמצן, הורה לאנשי שלומו, שיזמינו אליו את האיש בלא דיחוי. 
 
החסידים עשו כדבר רבם, והביאו בדחיפות את הגביר הקמצן לביתו של רבי משה  ליב. לאחר פריסת שלום קצרה, קם הצדיק מכיסאו, והוציא מאחד הארונות ראי קטן. מיד רכן לעבר האורח והציג את הראי הנוצץ לפני עיניו. 

"את מי אתה רואה בראי שבידי?", שאל רבי משה ליב את הגביר הנדהם. "את עצמי אני רואה כאן,  רבי", השיב הגביר במבוכה. "הבט נא מהחלון החוצה, ואמור לי: את מי רואות  עיניך עכשיו?". 
"אני רואה אנשים, העוברים ברחוב אנה ואנה" – קרא הגביר, וכולו אחוז השתוממות ופליאה, נוכח שאלותיו של הצדיק.
 
גחן רבי משה ליב לעבר הגביר הנבוך, וקרא אליו בהרמת קול ובהטעמת כל מלה: "תן דעתך, שהראי הקטן שבידי, וגם שמשת החלון עשויים זכוכית. 
אלא, שהראי מצופה כסף מאחור, ומשום כך אינך מסוגל לראות דרכו אנשים אחרים...".

התבייש אותו עשיר, ומאותו היום החליט לפתוח את ידו לצדקה ביד רחבה.
 
ובענין הצדקה ידוע, שבשלושה מועדים בשנה יש מצוה יתרה של מתן צדקה לעניים, והם: כיפור, פסח ופורים.

ביום כיפור כידוע יש מנהג "כפרות", שאותו אנו נותנים לעניים ולתלמידי חכמים. 
בפסח יש מצווה גדולה לחלק "קמחא דפסחא" לעניים ולחסרי כל. 
ובפורים יש מצווה של מתנות לאביונים.

והנה, כיפו ר   
פס ח  פורי ם   הם סופי תיבות רחם – רמז לכך שיש לרחם ולחמול על העניים, במיוחד במועדים אלו.

ראוי להוסיף, ש"רחם"(=248) עולה למניין אברהם(=248), שהוא עמוד החסד. (ידוע שאברהם אבינו היה מכניס אורחים מארבע הפתחים של ביתו, והיה מאכילם ומשקם ביד רחבה).

וצריך לדעת, שמידה כנגד מידה לא בטלה בעולם. ולכן, כל העושה חסד ומרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים, ומצילים אותו מכל מיני גזרות קשות ורעות.

כפי שרומז דוד המלך (תהילים צז'): "שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת  חֲ סִידָיו   מִ יַּד  רְ שָׁעִים  יַצִּילֵם", ראשי תיבות רחם – לרמוז, שהמרחם על הבריות, הקב"ה שומר נפשו ומצילו מיד הרשעים והמקטרגים עליו.

ולא עוד, אלא שהקב"ה פותח לו שערי טובה ופרנסה, כמו שאמרו חז"ל (הרמב"ן): "אם ישראל פותחים את ידיהם, ועושין צדקה – אף אני אפתח את ידי". ועל כך רמז הכתוב (תהילים עח', כג'): "וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח, וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן". הנה, 
"פָּתָ ח   וַיַּמְטֵ ר 
עֲלֵיהֶ ם  סופי תיבות רחם – לרמוז לנו, שלאדם המרחם על הבריות פותחים את דלתי/שערי שמים.

אחים יקרים, הבה נזדרז במצווה יקרה זו של "קמחא דפסחא", לתת לאחינו כסף/צרכי מזון, כדי שיוכלו לערוך את הסדר כראוי בחג הגאולה. וזאת, כפי שמרמזת פרשת "צו". 
ואין 'צו' אלא לשון זירוז, שצריך זירוז במקום שיש בו חסרון כיס(=הפסד של כסף (רש"י)).
ובודאי נזכה ידי כך, למה  שאמרו חז"ל (בבת בתרא י'): "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה".

ולכן פתח בעל ההגדה במשפט: "כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל"(= כל נצרך ייכנס ויאכל). שבזכות הצדקה נזכה "לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל...לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין" – שבשנה הקרובה בארץ ישראל ניגאל גאולת עולמים, ונהיה "בְּנֵי חוֹרִין"(=חופשיים) לעד ולעולמי עולמים – אמן כן יהי רצון!

שבת הגדול שלום! 

בני ציון  bnei-zion.com