שבת שירה

 
הסבא מנובהרדוק היה חותם בראשי תבות: *ב.ב.* כידוע, ראשי תיבות של ב"ב הוא בבא בתרא, אבל למה יחתום בבא בתרא? וכי בבא קמא הוא לא ידע? 
יש עוד פיענוח לראשי התיבות הללו: בני ברק, אבל הוא לא היה גר בבני ברק…
את ראשי התיבות ב.ב. – שכתב הסבא על עצמו – איש לא יכול לכתוב על עצמו, זולתו: כוונת הסבא היא 
ל- *ב* על  *ב* טחון!
שהרי, תחת אפו של שלטון הקומוניסטי הוא יסד ברוסיה ארבעים ישיבות, עם אלפיים תלמידים, ובלי גרוש בכיס!

כשהיה צריך לנסוע ברכבת לאיזשהו מקום כדי לייסד שם ישיבה הוא היה מגיע לתחנת הרכבת, מתיישב על הספסל שעליו ישבו כל הממתינים לרכבת, ידיו שלובות זו בזו, והוא רגוע.
אדם שישב לידו, פנה אליו ושאל: "קנית כרטיס?".
"לא", השיב הסבא.
"למה"?
"כי אין לי כסף".
"אם כן, מדוע אתה יושב כאן?".
"מה זאת אומרת מדוע? כי אני צריך לנסוע!".
"אבל אי אפשר לנסוע בלי כרטיס!".
"אינני דואג. עד שהרכבת תסע – יהיה כרטיס"….
הרכבת היתה נוהגת לעשות שלושה צפצופים: בצפצוף הראשון היו כולם עולים, בצפצוף השני היו עולים אחרוני הנוסעים, ובשלישי – הדלתות נסגרות באופן אוטומטי, ואין אפשרות יותר לעלות!
והנה, הרכבת הגיעה לרציף והשמיעה את הצפצוף הראשון. איש שיחו של הסבא מיהר לעלות, עם יתר הנוסעים, והתישב ליד החלון, מביט בסבא שנותר לשבת על הספסל רגוע…
הוא קרא לסבא מבעד לחלון: "מדוע אינך עולה?".
"כי אין לי כרטיס".
"למה לא קנית?".
"כי אין לי כסף".
"אם כן למה באת לכאן?".
"כי אני צריך לנסוע".
"אבל אי אפשר לנסוע בלי כרטיס!".
"אם אני רגוע – מדוע אתה לא רגוע? כבר אמרתי לך: עד שהרכבת תסע – יהיה כרטיס"…
והנה נשמע כבר גם הצפצוף השני. אחרוני הנוסעים מיהרו לעלות לרכבת, וכבר מגיע הצפצוף האחרון…
ממש בשניה האחרונה, לא יאומן כי יסופר, הגיע ביעף לתחנת הרכבת אדם שביטל את נסיעתו, ושאל: "למי אין כרטיס?", וזרק את הכרטיס לידיו של הסבא… הרכבת השמיעה את הצפצוף השלישי, והסבא הצליח להכנס פנימה דרך סדק צר שעוד נותר, והרכבת יצאה לדרכה…
הסבא התישב ליד אותו אדם, וזה פנה אליו ואמר לו: "אני לא מבין אותך! תאר לעצמך שהאיש הזה לא היה מגיע, או אפילו מגיע, אבל מאחר בשניה אחת – איך היית נוסע?".
"אוי, שוטה שבעולם!", חייך הסבא. "במקום שתראה בעיניך עד כמה גדולה היא מעלת האמונה והביטחון בבורא עולם – אתה שואל שאלות של הבל…
הלא תבין? אם הוא היה מאחר בשניה – גם הרכבת היתה מאחרת בשניה"…

על הכתוב בפרשת המן, "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם", כתוב בספרים הקדושים, שפרשה זו היא *שורש* להמשכת הפרנסה לכל ישראל, בכל הדורות. 
לכן, יש סגולה מיוחדת באמירתה בכל יום ויום. וזאת, כפי שהביא ה"משנה ברורה": "פרשת המן (יפה לאומרה בכל יום ויום), כדי שיאמין שכל מזונותיו באים בהשגחה פרטית, כדכתיב: 'וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר' – להורות , שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה". 
וכן כתב רבינו בחיי: "קבלה ביד חכמים, כי כל האומר פרשת המן בכל יום, מובטח לו שלא יבוא לידי חסרון מזונות". הסמ"ק מצוריך הגדיל לכתוב בספרו: "כל האומר פרשת המן בכל יום, מובטח לו שלא יחסרו ולא ימעטו מזונותיו... *ואני ערב לו"*.

והנה, בכתוב: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן...לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם",  פרש רש"י: בימי ירמיהו, כשהיה הנביא מוכיח את ישראל, 'למה אין אתם עוסקים התורה?', היו משיבים לו: 'נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה? מהיכן נתפרנס?' הוציא להם הנביא ירמיהו את אותה צנצנת מן, שציוה ה' לשומרה לדורות, ואמר להם: ראו! בזה נתפרנסו אבותיכם במדבר... דעו לכם שהרבה שלוחים יש למקום ברוך הוא, להכין מזון ליראיו".
לפי האמור יש לומר, שבציווי הבורא יתברך לקחת ולשים בצנצנת "מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת *לְדֹרֹתֵיכֶם"*, רמז לנו הבורא, שבכל *דור ודור* אפשר לעורר את ירידת המן(=הפרנסה) מן השמים, על ידי אמירת פרשת המן.

ה"דברי ישראל" אומר, ששורש ירידת המן/הפרנסה הוא באמונה שלימה בה' יתברך, שהוא משפיע מזון דבר יום ביומו לכל נברא בכל העולם, וזהו שכתוב בפרשת המן: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא". ופרש רש"י: "אם ישמרו...שלא יותירו ממנו". כלומר שהאמונה השלימה בבורא שלא להותיר מן המן עד בוקר (בגלל שהוא דואג מה יאכל למחר), אלא צריך להאמין *באמונה שלימה*, שהקב"ה זן ומפרנס את הכל בכל יום ויום. 
והוסיף ה"דברי ישראל" רמז על כך, בכתוב: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו *מָן הוּא*" – *מָן הוּא* – אותיות *אמונה*.

והנה, בענין זה אומרים חז"ל, שים סוף לא נבקע לישראל מיד לאורכו לכל אורך המסלול, אלא מעט מעט, רק במקום שבו הלכו בני ישראל, כמו שאמר דוד המלך: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס" – ככל שהתקדמו ישראל בהליכתם, כן נקרא להם הים במקום הליכתם. וכפי דבריו הקדושים שלרבינו בחיי: "לא נקרע הים להם ביחד...אלא מעט מעט, כי הים נס מפניהם, ומידי עוברם היו רואים הים לעיניהם...כענין (זה היה) ירידת המן, שלא היה יורד להם ביחד אחד לחודש...או לשני חודשים, אלא דבר יום ביומו...ולמה הוצרך (הקב"ה) לעשות כן? (אלא) כדי להרגיל את טבעם (של ישראל) במדרגת הביטחון, ושיהיו עיניהם תלויות בכל יום ויום לאביהם שבשמים...".

הנה, מדבריו הקדושים של רבינו בחיי, אנו למדים שענין קריעת הים, שנבקע בהדרגה (כמו רוכסן), היה כמו ענין ירידת המן, שלא היה יורד פעם בשבוע או פעם בחודש, אלא "דבר יום ביומו" – כדי להרגיל את ישראל שיהיו תמיד מתפללים אל אביהם שבשמים, שיספק להם את כל צרכיהם.
וזאת, כפי שמצינו בגמרא (יומא עה'):"שאלו תלמידיו את רשב"י, מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם רשב"י לתלמידיו: אמשול לכם משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו, אלא פעם אחת בשנה. ורצה אביו לראות את בנו יום יום. על כן עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה (הבן) מקבל פני אביו כל יום".

לסיום צריך לדעת, שבמעמד הר סיני ארש וקידש הקב"ה (שהוא כביכול החתן) את כנסת ישראל(=הכלה) על ידי חופה וקידושין. ואולם, החופה והקידושין מתקיימים רק על ידי *האמונה* של ישראל בבורא עולם, כפי שאומר הקב"ה (הושע ב'): "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם... וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי *בֶּאֱמוּנָה* וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" – שצריך להאמין *באמונה שלימה* ולדעת, שהוא יתברך מחיה, זן ומכלכל את כל היקום כולו, "מביצי כינים ועד קרני ראמים", ו"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ".

ועל ידי האמונה תבוא הגאולה, כפי שכתוב בגאולה העתידה (ישעיהו יא):
וְיָצָ֥א חֹ֖טֶר מִגֵּ֣זַע יִשָׁ֑י וְנֵ֖צֶר מִשׇּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה...וְהָיָה צֶדֶק, אֵזוֹר מָתְנָיו *וְהָאֱמוּנָה*, אֵזוֹר חֲלָצָיו". 
בזכות האמונה השלימה בבורא עולם, תבוא הגאולה השלימה. אכי"ר!

שבת מבורכת!