החופש לשבור

מי מאיתנו כשהיה ילד לא פרץ מסגרות? בבית הספר, בתיכון, בצבא, עם המשפחה.. אצלי זה התבטא בלברוח עם חברות לים או לקניון בזמן לימודים, או בשבת השלישית שסגרתי ברציפות בבסיס ושתינו וודקה זולה בחדר של אחת הבנות, או בשבת הראשונה שהדלקתי בה את הטלפון..

זיכרונות מתוקים/מרים יש לנו משבירת אותן מסגרות. הבעיה באותה שבירת מסגרת מתחילה כשעולים עלייך. ואז צריך לתת הסברים. "למה ברחת באמצע יום הלימודים?" . "למה שתית אלכוהול ", "למה הדלקת אור בשבת?" המילה הזאת, ה"למה" הזה היא שאלה שלא תמיד אפשר לענות עלייה בצורה שתספק את הצד השני, למה? כי ככה. כי הייתי חייבת לנסות.

השבוע, כשסיימתי את הריצה והתחלתי לחזור מהטיילת לכיוון הקפה של הבוקר – קיבלתי זיכרון מתוק/מר מהעבר. ראיתי שלוש נערות נרגשות רצות בירידה לכיוון החוף. הן התחבקו וצחקו מאותה מבוכה מתוקה שנפרצה הרגע. הרגע הזה שאת עושה משהו שהוא "אסור". אז השעה הייתה 7:40 בבוקר והן היו נרגשות.

הן היו בנות אולפנה חרדית וכנראה ויתרו על השעתיים הראשונות בכיתה לטובת הים או אולי – לטובת הריגוש האסור הזה שאין לו צורך בהסבר, כולנו חווינו אותו בתקופה הזאת בתיכון ולפעמיים גם היום. הן לבשו את החצאיות הארוכות והחולצה המכופתרת עד הצוואר לפי כללי הספר, עגילים ארוכים ואיפור על הפנים, עם תיק בית ספר על הכתפיים שכנראה במקום מחברות ועטים היה בהם מגבות וחטיפים עד שהשעה של השיעור החשוב באמת יתחיל. בתור אחת שלמדה באולפנה בעבר, אני הבנתי את ההתרגשות שלהן, אומנם לא הייתי באולפנה חרדית אבל באולפנה - פריצת המסגרת הזאת היא רגע במיוחד. את בורחת מהמסגרת החונקת, לפעמים גם הלא מקבלת. את מגיעה לים, מורידה נעליים וחווה פתאום רגע שאת מעריכה יותר מתמיד. פרצת את המסגרת, את עכשיו אחראית לעצמך, בלי שום מישהו או משהו שישפוט אותך בקשר לאורך החצאית שלך או לשרוול שלך.

הרגע הזה מקבל ערך מוסף, קוראים לו חופש. ואת מבינה את המשמעות של המילה הזאת רק אחרי שפרצת איזה שהוא גבול שחסם אותך.

יש משהו יפה בפריצת מסגרות. הן מלמדות אותך המון. בעיקר מה נכון לך ומה לא, מה מתאים לך ומה ממש לא, במה את מאמינה ובמה לא וכמובן מה חכם ומה ממש טיפשי לעשות.

למשמעות החופש האנושי יש הרבה משקל, בחופש הפנימי שלנו המשקל אף גדול יותר כי אתה חייב לחצות גבולות ומסגרות שהתרגלת אליהן מהיום שנולדת בינך לבין עצמך. ופה, ממש כמו במשחק כדורגל אתה צריך להתחיל לשחק. הבעיה היא שבניגוד למשחק כדורגל ב"סמי עופר" - אין מאמן.

אין מי שיכווין אותך לפני הבחירות מה כדאי ומה לא, מה לעשות, למה אתה צריך לשים לב ומה עלול לפגוע בך ומה עלול להועיל לך. מין צומת דרכים שבה אתה חייב לבחור ימין או שמאל?, כן או לא? כי מי שעומד יותר מידי זמן בצומת סואן בלי להחליט, סופו להידרס.

אולי התרגלנו לזה שמסגרות וגבולות הם משהו שנועד כדי למנוע מאיתנו חופש שמא לא נדע מתי לעצור. או אולי בכלל התבלבלנו בין המונח 'מסגרת' לבין 'כלוב'.
אז איפה אנחנו נמצאים? במסגרת? או בכלוב?
במסגרות אפשר להיות חופשי. חופשי ואפילו מאושר. השאלה היא איך בנינו אותה? עם איזה חומרים? הם יציבים מספיק? יש במסגרת הזאת אהבה, אמונה, קבלת האחר וביטחון? כי אלה דברים שבונים מסגרת. ולא סתם מסגרת, אחת כזאת שאת לא רוצה לצאת ממנה לעולם.
שנדע לפרוץ כל יום מחדש את הגבולות שתוקעים אותנו, את המחשבות שמעכבות אותנו ושנצא לחופש גדול ואמיתי.

ממני אליכם עם המון אהבה,
שניה