על חוסר הצדק במדינה שמטריד את חנוך דאום
20.11.22 / 09:44
הטור של חנוך דאום המבטא את תחושותיהם של רבים על אי השוויון בנטל – שהחלטנו להביאו אליכם כלשונו
אני אוהב ומעריך את עולם התורה, אבל אחרי חגיגות הניצחון, יש משהו שהח"כים החרדים חייבים להבין.
בטור זה, ולכבוד כינון מה שמסתמן כממשלה עם כוח חרדי גדול, אנסה להסביר לאחיי החרדים כמה קשה לציבור הישראלי עם חוסר השוויון בנטל. לפני כן, כדי שינסו להקשיב לי בנפש חפצה, אני מבקש לדבר בזכותם, ולספר דווקא על הקִִּרבה שאני חש אליהם.
אני מאמין בדברים שאכתוב כאן מיד על העובדה שכאשר מדברים על אריה דרעי כמועמד לשר ביטחון ומתעלמים מכך שילדיו לא עשו צבא, מדחיקים באופן לא נתפס פצע פתוח ושותת דם בחברה הישראלית (אדם שדוגל באי־גיוס חרדים ישלח את ילדינו לסכן את חייהם במלחמה הבאה?).
אבל לפני כן, אני רוצה לומר שאני מאלה שמרגישים קִרבה לעולם התורה החרדי.
זה עניין תרבותי: גדלתי בבית של תורה. אבי לימד בישיבה, וגם אני למדתי בישיבה שנים רבות. המיית הלומדים בבית המדרש מרגשת אותי גם היום. זר לא יבין זאת, אבל אלה דברים שלא משתנים. בביתי היו אלפי ספרי קודש, עיניו של אבא נצצו כשהיה מדבר על סוגיות בגמרא שלמד או על איזו תשובה שמצא בשו"ת בנושא מעניין. מי שגדל בבית כזה לא יכול לזלזל בלומדי התורה. מי שישב בעצמו על ספסל עם סטנדר ולמד במשך שנים סדרי עיון ובקיאות, לא יכול לדבר בגסות על תלמידי חכמים השוקדים על התורה.
יש גם את ארגוני החסד. זה לא משהו שאני מציין מהשפה ולחוץ. זו באמת תרבות מדהימה ומרגשת של מפעלי חסד, חרדים שמביאים אוכל לבתי חולים, מתנדבים ביד שרה או זק"א ובעוד אינספור עמותות חסד מרגשות שפועלות בחברה הישראלית כולה, נכנסות לתוך ואקום ומצילות נפשות. אי ־אפשר להגזים ביופי של התרבות הזו.
וגם את זה ברצוני להבהיר: כשאני מדבר עם אדם חרדי צעיר ובריא שלא עושה צבא, אני לא מרגיש כעס אישי עליו. אני מפריד בין האדם הפרטי לבין הקטסטרופה העסקנית הכללית שדחפה אותו למסלול הזה. אני מבין שלבוא בטענות אל הפרט זה בלתי הגון. אני מבין כמה כוחות נפש צריך בחור צעיר מהמגזר החרדי כדי ללכת נגד משפחתו וסביבתו, ולהתגייס לצבא שבו אין כמעט חרדים. יש כאלה שעושים זאת, וזה מרהיב ומרגש, אבל את הטענות לאלה שלא עושים זאת צריך להפנות קודם כל לעסקנים, למנהיגים ולמדינה, שהעדיפה לגלגל את המשבר הזה מדור לדור.
עד כאן התשבחות. הן יצאו מן הלב. אבל משם גם הכאב מגיע.
אני מבקש מאדם חרדי שיקרא את דבריי לנסות לקרוא אותם בלב פתוח. תראו, יש לי שני ילדים בצבא, שניהם ישרתו יותר משלוש שנים בשירות משמעותי. כל הורה לחייל מכיר את הנסיעות הארוכות האלה, לכל מיני בסיסים בדרום, את הביקורים כשהם באיזו עמדת שמירה בטיז אל־נבי - כשאתה מגיע לחצי שעה עם קצת חטיפים ומשאיר את הילד אי שם – וגם את מראה הילד שחוזר הביתה אחרי שבוע אינטנסיבי ורוצה פשוט לישון.
אין שום דרך שייראה לנו סביר שבני גילם של ילדינו במגזר החרדי פשוט ממשיכים כרגיל את חייהם, כאילו הם בני עם אחר.
אין שום דרך שאי פעם נוכל לקבל את זה שדמם של הצעירים החרדים, בגיל של ילדינו, סמוק יותר, ולהם מגיע להימנע מהשנים הארוכות האלה שילדינו תורמים למדינה.
אין פה שנאת חרדים ואין פה חלילה זלזול בערך של לימוד התורה - יש פה תחושת אי־צדק עמוקה וטבעית שאדם ישר לא יכול, פשוט לא יכול שלא להבין.
***
והעניין איננו הכסף שהאברכים מקבלים. אנחנו מבינים שהם חיים בעוני ומצירים על כך. בשביל עתיד ילדיהם, היינו שמחים שילכו לעבוד וישלבו ספרא וסייפא. הבעיה העמוקה איננה הכסף. הבעיה היא חוסר הצדק המשווע, הזועק, המקומם כל כך. כל ישראלי זוכר את הלילות שלו בלבנון או באיזו עמדת שמירה בשומרון, וכן, גם בלילות ארוכים של לוחמת סייבר או תיקון מטוסים בחצרים כתומך לחימה.
הוא עשה זאת עבור המדינה, ואין שום דרך, פשוט לא קיימת דרך כזו, להסביר לנו מדוע מגזר שלם, לא רק המצטיינים מתוכו, אלא כולו, אינו חלק מאותה חובה לאומית.
ואני לא אומר זאת בכעס, אלא בכאב. תראו, יש לי אחיין בסיירת גולני, בקרוב יתפוס קו בשכם. לוחמי סיירת גולני עמדו בחודשיים האחרונים יום־יום מול מחבלים מגוב האריות, במרחק של מטרים מהם. אם המחבלים האלה לא היו פוגשים בהם, הם היו מגיעים לערי ישראל, גם לבני־ברק ולאלעד. מדוע צעירי בני־ברק לא נוטלים חלק בהגנה על נפשם? מדוע רק צעירים משדרות ומחולון צריכים להסתכן כדי להגן גם עליהם? חוסר הצדק פשוט מחריד.
"צעירים מחרפים את נפשם בחומת מגן או נכנסים לעומק לבנון כדי להילחם בחיזבאללה, ובזמני מלחמה בכל רחוב בישראל יש לפחות בית שאחד מבניו נמצא בקו האש. חוץ מאשר באזורים החרדיים. שם החיים ממשיכים כרגיל".
אלה דברים פשוטים ולא חדשים, אבל אני מרגיש שיש צורך לומר אותם כעת, עם הקמת הקואליציה החדשה, כדי שבזמן היותם בשלטון ינהגו החרדים בצניעות: הרגע הכל כך ישראלי שבו אתה שומע על היתקלות עם מחבלים, ומיד מחפש את הטלפון כדי לברר, ביד רועדת, מה עם החבר שבמילואים או עם הילד שנמצא בגזרה, פשוט לא מוכר לציבור החרדי.
זה פשוט מדהים שכאשר ישראל יוצאת למלחמה, כשבניה מתגייסים בצו 8 ומגיעים מכל קצוות הארץ והעולם כדי להחזיר את השקט ליישובי הצפון או הדרום, במשפחות החרדיות לא קורה דבר. צעירים שאינם חרדים מחרפים את נפשם בחומת מגן או נכנסים לעומק לבנון כדי להילחם בחיזבאללה, בזמני מלחמה בכל רחוב בישראל יש לפחות בית שאחד מבניו נמצא בקו האש, חוץ מאשר באזורים החרדיים, שם החיים ממשיכים כרגיל. ציבור שלם שלא מכיר את הפחד הזה של משפחה ששלחה את היקר לה מכל לשדה הקרב, לא שותף במשא הכבד הזה של צעירים שלובשים מדים ויוצאים לעמוד מול מבקשי רעתנו, תוך סיכון חייהם שרק החלו.
***
זו הולכת להיות קואליציה שהחרדים חזקים בה, וזה בסדר. אין בעיה עם זה. אבל שמתי לב שגפני וכל מיני מובילי דעת קהל חרדים קצת צועקים, קצת עולה להם, ורציתי שיידעו שזה לא דבר טוב. גם לא להם. הציבור המשרת לא אוהב את זה, ויגיע הרגע שבו הוא יתקומם על חוסר השוויון, יעמוד מול האניגמה הנוראית הזו במלוא העוצמה. וזה יהיה רגע כואב. רגע כואב שבעיניי ניתן וצריך למנוע. שבת שלום.
