"אף פעם לא נתתי לעצמי ליפול, אמרתי לעצמי שאבא שומר עליי מלמעלה"

כבר עשר שנים שקורל פרץ לא רואה את אביה, רונן ז"ל, שנספה במהלך פעולה הירואית של ניסיון חילוץ חבריו הצוערים. כשהאסון התרחש היא הייתה תלמידה בכיתה א', כיום היא תלמידה בכיתה יא' בתיכון מקיף א' שמסתכלת באופן בוגר מתמיד על המציאות.

בדיוק היום לפני עשר שנים, ביום חמישי, 2.12.10, ערב נר ראשון של חנוכה, פרצה שריפת יער על הר הכרמל. כוחות כיבוי והצלה פעלו לטיפול באסון ופינוי אזרחים מאזורי הדליקה וביניהם כוחות שב״ס שפינו את השוהים בבית סוהר ׳דמון׳. צוערי שירות בתי הסוהר שנשלחו למשימת פינוי הכלואים ואנשי הסגל מבית הסוהר 'דמון' נקלעו בעודם באוטובוס למלכודת אש בין מחצבות קדומים לבית אורן. באסון הנורא נספו 37 צוערי שב"ס, נהג האוטובוס, שלושה לוחמי אש ושלושה קציני משטרה שניסו להציל את נוסעי האוטובוס הבוער. בין ההרוגים היה גם תושב העיר אשקלון, רונן פרץ ז"ל. 

בריאיון ראשון ובלעדי ל"אשקלונים" מספרת קורל על השנים שחלפו מאז אותו יום נורא בו חייה משפחתה השתנו לעד. קורל חוזרת לרגע הבשורה: "הייתי בת שש, בכיתה א'. הייתי בחוג בלט ואמא חיכתה לי בחוץ. היא סיפרה לי שהגיעו שני קצינים והודיעו לה על האסון. אמא הלכה לבית של סבתא ואני הלכתי לבית של חברה בהתחלה כי אמרו שיש נעדרים ועדיין לא היה ברור מה קורה. לאחר מכן הגעתי לבית של סבתא שם היו המון אנשים ולא הבנתי מה קורה כי היה הרבה רעש ובכי. העלו אותי לחדר ושם חיכו לי המחנכת שלי ואמא וסבתא והן פשוט סיפרו לי שאבא לא יחזור יותר".

איך מקבלים בשורה כזו קשה?
"בהתחלה לא עיכלתי את זה. הייתה הכחשה. הייתי אומרת לעצמי 'הוא הלך לעבודה ויבוא כשיסיים'. היה לי די קשה בשנים הראשונות. עם הזמן אפשר להגיד שהמוות חיזק אותי וחישל אותי במובנים מסוימים הוא גרם לי להתעצם ולהבין שזו המציאות. כשעלינו לחטיבה המורה שאלה אותי למה לא רשמתי את שם האבא ועניתי לה שאבא נפטר. היה לי קל יותר לענות על שאלות כאלו מאשר בשנים הראשונות".

ספרי על זיכרון מאבא שמלווה אותך
"יש לי זיכרון מאוד חזק שמלווה אותי עד היום - הזמן אחרי הארוחה בערב שישי היה מפונה לי ולאחי ליאם. תמיד אבא היה יושב איתנו והיינו משחקים בפאזלים ומספרים סיפורים, שרים שירים, עושים סיבוב למטה בשכונה עם טרקטורון ואופניים, הולכים יחד לגני שעשועים. אבא היה דמות ממש משמעותית עבורנו".

יש תכונות שלו שאת מרגישה שעברו אלייך?
"לקח לי זמן לעכל שהוא יכל להינצל מהאסון ובעצם חזר לתופת כדי להציל אחרים. אבא שלי היה גיבור תמיד היה אכפת לו מאחרים ואני רואה את זה גם על עצמי. אם קשה למישהו בבית הספר אני הראשונה שאקום ואדבר על זה. אני רואה איך התכונות שלו משפיעות עליי היום".

היית רוצה שאבא יונצח בעיר?
"הייתי רוצה שינציחו אותו כי הוא תרם מעצמו והציל אנשים כשהוא היה יכול להינצל עם האנשים שהצליחו לברוח מהאש. יכולים להקים גן שעשועים, פארק, לקרוא רחוב של שמו, זה משהו שיכול לספר לאחרים על מעשה הגבורה שלו".

היום את יכולה לומר שהכאב של האובדן חישל אותך?
"אף פעם לא נתתי לעצמי ליפול. יש רגעים של משבר שבהם מתפרקים ובוכים תמיד אמרתי לעצמי אבא שומר עליי מלמעלה, ממשיך את הדרך שלי ומכוון. לא רציתי להראות חולשה ליד אחי רציתי שגם הוא יתרומם וירים את עצמו. שיידע שאבא תמיד אתו אולי לא פיזית אבל תמיד שומר עליו. לא רציתי להראות לו את החולשות שלי. אף פעם לא בכיתי לידו כי לא רציתי שיראה שקשה לי או כואב לי. היה חשוב לי להראות לו שאני חזקה בשבילו וגם בשביל אמא. אמא עשתה מסע לא פשוט היא הייתה לידינו כל השנים תמכה בנו ולא נתנה לנו אף פעם להישבר או לשקוע במרה שחורה".

את חושבת שהתאבלות על אבא במסגרת אסון לאומי קשה יותר מאשר במסגרת אסון פרטי?
"כן זה יותר קשה. יש לי חברות שאבא שלהן נפטר ורק הן והסביבה הקרובה יודעות על האובדן וההתמודדות אבל כאן כולם יודעים ומכירים. זה לא משהו שהיה ניתן לשכוח, באותן שנים ההתמודדות הרבה יותר קשה. הכאב חשוף להרבה אנשים".

איזה מסר היית רוצה להעביר לילדים שכולים שמתמודדים עם האובדן?
"שייקחו את הכאב למקום של העצמה ושלא ישקעו למקום של דיכאון. שיזכרו שאבא תמיד שומר עליהם ומלווה אותם. החיים ממשיכים אבל הם איתנו תמיד. צופים בנו ותמיד לצידנו".

האמא שירית סיפרה ל"אשקלונים": "אני יכולה לומר לך שהדבר היחידי שלקחתי מהאסון זה להיות לביאה עבור הילדים שלי, לדאוג שהם יגדלו בבית בריא עם מוזיקה וצבעים ושמחה. זה מה שהיה חשוב לי ובזה התמקדתי. בשנים הראשונות פעלתי על אוטומט והפכתי להיות נטו אמא, נטו בשבילם. זה מה שהיה חשוב לי".

מה את יכולה לספר על ההתמודדות של קורל?
"קורל מאוד התעצמה מהמוות של אבא שלה, היא נהייתה ילדה מאוד חכמה, נבונה ובוגרת. יש לה המון אחריות ושיקול דעת שאין לילדים בגיל שלה. לפעמים כשהיא עושה משהו היא תוהה אם זה מה שרונן ציפה ממנה לעשות, אבל היא מקבלת החלטות נכונות. קורל העבירה את סיפור אסון הכרמל בבית הספר, היא מאוד מודעת להשלכות. נקודת המשבר שלה הייתה בגיל 12 לקראת הבת מצווה – היא לא ידעה איך היא מגיעה לאירוע ואיך היא מזכירה את רונן זה היה נורא ללכת על דקויות. בסופו של דבר היא הזכירה אותו, הריצה תמונות במהלך הערב, היה חשוב לה שכולם יידעו כמה גיבור הוא היה. היא מאוד דומה לו מבחינה חיצונית וגם מבחינה פנימית היא לקחה ממנו את העזרה לזולת, בכלל הילדים גדלו עם רגישות מאוד גבוהה לסביבה".

איזה מסר היית מעבירה למשפחות שכולות שמתמודדות עם האובדן?
"אחרי החושך בא האור והזמן מקהה את הכאב. לומדים לחיות ליד המוות, אל תרימו ידיים ותילחמו להמשיך קדימה. כשקורל שומעת על ילד שאבא שלו מת היא אומרת 'איזה מסכן' היא מסתכלת מהצד כאילו זה לא קרה גם לה. כשאתה מקבל את זה אתה לא מבין לאן אתה הולך היום היא במקום של השלמה. אני כמובן לא מאחלת לאף אחד לחוות את זה, אבל אפשר להסתכל קדימה ולהיות מאושרים".