אשקלון מרכינה ראש: בן העיר, סמ"ר רון יונתן רויטמן ז"ל, הובא למנוחות

מאות רבות הגיעו היום (ראשון, 25.10) לבית העלמין הצבאי באשקלון כדי ללוות את סמ"ר רון יונתן רויטמן ז"ל בדרכו האחרונה. תושבים ובני נוער התייצבו לאורך הדרך לבית העלמין, הניפו את דגלי ישראל וחלקו כבוד אחרון ללוחם בן העיר, שנפל ביום שישי בפיגוע הירי בצומת יהודה, סמוך לחברון.

רויטמן, בן 23, שימש מפקד כיתה בגדוד ארי (775) של חטיבת החילוץ בפיקוד העורף. הוא נהרג בהיתקלות עם מחבלים לצד סמל יובל שי סוילם ז"ל, בן 20 מהוד השרון. בכניסה לבית העלמין עמדו תלמידים ואנשי הפיקוח העירוני עם דגלי ישראל, ואביו, אלכסנדר, אמר קדיש על בנו.

רון הותיר אחריו הורים וארבעה אחים ואחיות. אמו, מרינה, פנתה לנוכחים בדברים נרגשים ואמרה: "קודם כול, תודה לכולם שבאתם. אני אגיד כמה מילים ברוסית. מצטערת בפני מי שלא מבין, אבל ככה הלב שלי מדבר". בהמשך ספדה לבנה ברוסית.

גם אביו, אלכסנדר, נפרד ממנו בכאב ואמר: "אני מאוד אוהב אותך, בן קטן שלי. אני מאוד אוהב אותך, אני מאוד אוהב אותך".

ראש העיר אשקלון, תומר גלאם, ספד לרון ז"ל: "אבל כבד יורד על אשקלון בשעה שאנחנו מלווים למנוחת עולמים את אחד מטובי בניה של העיר, סמל ראשון רון יונתן רויטמן ז״ל, גיבור ישראל, שנפל בקרב והוא בן 23 בלבד.

במותו, מנע רון פיגוע גדול נגד יהודים. במותו, הציל חיים רבים. ובחייו, הקצרים מדי, שנלקחו מהר מדי וכואב מדי, היה רון כל מה שאפשר לחלום ולבקש. ילד טוב להוריו. אח טוב לאחיו. חבר אוהב. עלם חמודות, מלח הארץ. יפה תואר, עם חיוך כובש. חיוך שלעולם לא יחייך עוד. אהבה שלעולם לא יאהב. עתיד שלעולם לא יגשים.

רון מסר את נפשו למעננו. הוא הקריב את חייו כדי שנוכל להמשיך בחיינו. כדי שנוכל לחיות בביטחון בערינו ובארצנו.
באומץ לב ששייך רק לקדושים ולטהורים, הוא זעק הנני ויצא למשימת הגנה על הבית - ממנה לא חזר. ועתה - הלב של כולנו זועק. לב של עיר שלמה כואב ודואב מצער ומעצב. על אובדן החיים. על החלומות שנגוזו. על תחושת ההחמצה. על כל מה שיכול היה להיות ולא יהיה עוד.

משפחת רויטמן היקרה, ביום הקשה הזה, שבו אתם נפרדים מבנכם, אהובכם, אשקלון כולה עומדת לצידכם, כואבת את כאבכם, מחבקת אתכם ומצדיעה לכם על קורבנכם הקשה מנשוא. בשם כל תושבי אשקלון, אני שולח לכם תנחומים מעומק הלב ומבטיח שנמשיך ללוות אתכם ולסייע לכם בכל דבר שיידרש.

במותו ציווה לנו רון את החיים ואת הזכות להמשיך במורשת ובערכים שהותיר אחריו - ערכים של אחדות, ערבות הדדית ומסירות אין קץ. שרק נהיה ראויים. רון, אשקלון מצדיעה לך. ה׳ יקום דמך ודמם של כל לוחמינו הגיבורים והטהורים. תהיי נשמתך צרורה בצרור החיים לעד."

אלה, בת זוגו של רון, ספדה לו בדמעות וסיפרה על סיפור האהבה שלהם, שהחל בתקופת ההכשרה הצבאית. היא התקשתה לתאר במילים את הקשר העמוק שנרקם ביניהם ואת האיש שהיה עבורה.

"אהבת חיי, נראה לי בלתי אפשרי לנסות ולסכם אותך בכמה דפים, לסכם אותנו", אמרה. "רונצ'וק, יום אחד איתך מרגיש כמו הרפתקה של שנים, אז איך לעזאזל מסכמים אותך ככה? מי שמכיר אותי יודע שהפחד הכי גדול שלי הוא לאבד אדם קרוב. תמיד אמרתי שאני מעדיפה למות מאה פעם מאשר לאבד אדם קרוב. הייתה לו ציניות מצחיקה שאהבתי, תיאטרלי ושנון. התמכרתי אליו. הוא תמיד היה במרכז, אבל לא בצורה מעצבנת, אלא כי הוא היה שמח. הוא היה שר בקולי קולות".

לדבריה, השניים הפכו לחברים קרובים עוד לפני שהחלו בזוגיות. "רון ואני הפכנו לצמד. חיפשתי אותו בעיניים שלי. בסוף ההכשרה רון אזר אומץ וסיפר לי מה הוא מרגיש. לשנינו היה ברור שיש שם משהו. להתחיל זוגיות עם החבר הכי טוב שלי היה נראה לי מוזר. רון החליט שהוא לא מוותר וביקש עוד שיחה אחת. סוף סוף הבחור הזה שלי. גיליתי כמה אהבה הוא מסוגל להעניק. היינו צמד, אהבה טהורה. הוא הפך מהחבר הכי טוב שלי לבן הזוג הכי טוב שהייתי יכולה לבקש. הוא טיפוס דברן ואני קצת נכה בדברים האלה. הוא היה מגניב לי זר פרחים בכל הזדמנות שהיה יכול".

היא פנתה אליו בכאב: "אתה העוגן שלי. היה לך כל כך חשוב שיהיה לי טוב. איך מתעוררים בלעדיך?".

אחיו של רון, דוד, נפרד ממנו בהספד קורע לב, שבו תיאר את הקשר המיוחד בין השניים, את הילדות המשותפת ואת החברות שהייתה חזקה מכל ויכוח.

"אח שלי, החבר הכי טוב שלי. אני זוכר שישבנו פעם וחשבנו מה יהיה במצב שאחד מאיתנו ייפול, מה היינו רוצים שיגידו עלינו. לא אהבת לדבר על זה, לא הייתה בראש שלך אפילו אופציה כזאת. אתה אחי הקטן, אבל היית כמו אח תאום. החלפנו חדרים, בגדים, גרביים. היינו מתפוצצים אחד על השני, רבים וכועסים, אבל היינו גב אחד לשני. חיפינו ודאגנו, ראינו סדרות יחד. השלמנו אחד את השני. אתה העולם שלי, החצי השני שלי שנלקח ממני. אתה האש הכי חזקה והכי חכמה שראיתי. תמשיך להאיר לנו מלמעלה, אנחנו נדאג לכל השאר".

גם אחותו, יונה, נפרדה ממנו בכאב גדול. "רונצ'יק, אני מתגעגעת אליך כל כך. הבחילה עמוק בבטן. קשה לי, אוף, אני כל כך מתגעגעת", אמרה. "הכי מתגעגעות האוזניים שלי, שמבקשות לשמוע את הפריטה בגיטרה, את הפלייליסט הנפלא שלך. היה לך טעם נפלא. האוזניים מתגעגעות לצחוקים שלך, לכינויים שלך. כל המילים קטנות מדי כדי לתאר אותך".

"תמיד היית שם, תמיד זמין, תמיד קופץ לכל אירוע, לא משנה מה נצטרך ובאיזו שעה. תמיד היית עונה מיד". לאחר מכן תיארה את הרגע שבו ניסתה להשיג אותו ולא זכתה למענה: "ניסיתי להתקשר אליך ולא ענית. חיכיתי על הקו, והאוזניים שלי חיכו שתענה לי. אתה אח למופת, מצטיין בכל דבר שנגעת בו. אני הפעם מאוכזבת ממך. היית יכול להתאמץ יותר ולחזור הביתה. אני אוהבת אותך, אחי הקטן".

בת דודתו, עדי, סיפרה על הקשר הקרוב ביניהם ועל החלומות שתכננו להגשים יחד לאחר השחרור מצה"ל.

"רוניק שלי, אחי הגדול, החבר הכי טוב שלי. היה ברור לכולם שאנחנו עסקת חבילה", אמרה. "אמרת לי שנטוס לסקי, ועניתי לך שנטוס לסקי בלי להסס. לפני יומיים נהרגת, לפני השחרור של שנינו. משהו מסרב להאמין שלא תהיה חלק מהעתיד שלי, ממה שתכננו לעשות ביחד".

היא הוסיפה: "הלכת ומשהו בי הלך יחד איתך. הייתי רוצה שיזכרו לא רק את חייך, אלא איך בחרת לחיות אותם".

חברו של רון, גרגורי, סיפר על החברות שנרקמה ביניהם לפני תשע שנים, זמן קצר לאחר שעלה לישראל, ועל הקשר שהפך לחברות עמוקה של אחים.

"דווקא ביום ראשון בבית הספר ניגש אליי ילד. זה היית אתה, רון. הבנתי באותו רגע שנהיה חברים", שחזר. "היית כמו אח שלי, היה לנו קשר שקשה להסביר לאנשים. לא היה רגע שלא היינו צמודים. התחבאנו בבית הספר, עשינו כל כך הרבה שטויות".

גרגורי סיפר כי רון היה לצדו גם בתקופות הקשות בחייו. "היית שם בשבילי בימים שהרגשתי רע ועצוב. אני מצטער שלא הצלחנו לממש את כל ההבטחות אחד לשני. אוהב אותך ממש, אחי התאום".

חברו עמית ספד לו וסיפר על הרגישות, הערכים והיכולת שלו ליצור קשרים משמעותיים עם הסובבים אותו, עוד לפני שהתגייס לצה"ל.

"לא פחדת להראות פגיעות ורגישות כלפי אחרים", אמר. "היית מושא להערצה בקרב החניכים שלך, יצרת את הקשרים הכי יפים שיש".

לדבריו, רון היה דמות חינוכית משמעותית עבור החניכים שליווה, והותיר חותם על כל מי שפגש בדרכו. "לא פייר שאדם עם חלומות לא יזכה להגשים אותם. תודה, רונצ'וק, על מי שהיית ומה שהפכת אותנו להיות", ספד.

גם מחנכו של רון, דניאל, סיפר על שיחת הטלפון שקיבל מאביו ביום שישי, שבה התבשר על נפילתו.

"אבא שלך התקשר אליי. חשבתי שהתקשר בטעות, אבל קולו לא השאיר מקום לספק שבשורת איוב הולכת להגיע", שחזר. "באחת משיחותינו אמרתי: דיר באלק, רק שלא יקרה לכם משהו. ואמרתי עוד משהו: גם אם יקרה, אני לא אעמוד מעל הקבר שלך. בעולם מתוקן הורה לא אמור לקבור את הילד שלו, ומורה לא אמור להספיד אותו".

המחנך נזכר בתלמיד שהיה מלא שמחת חיים, אהב מוזיקה ושאף לשירות משמעותי בצה"ל, בין היתר בשייטת. "היה לך חוש הומור משובח. היית פשוט בן אדם", אמר.

מפקד הגדוד של רון סיפר על נחישותו להגיע לגזרות המבצעיות המורכבות ביותר, ועל הרצון העז שלו להוביל את חייליו ולהיות במקום שבו נדרשת ממנו התרומה הגדולה ביותר.

"היה לך מבט נחוש בעיניים, ובשיחות שלנו תמיד רצית להוביל, להיות בגזרה המבצעית הכי מורכבת. נלחמת איתי כדי לעלות לתעסוקה ולא להמשיך לבסיס האימונים", ספד לו.

לדבריו, רון פיקד בגובה העיניים, זכה לאמון חייליו והקפיד לדרוש מעצמו את מה שדרש מהם. "הוא רצה להיות בשביל האנשים, לעמוד מלפנים ולדרוש מעצמו את מה שהוא דורש מהם", אמר.

מפקד הפלוגה סיפר כי בחר ברון לתפקיד לאחר שראיין עשרות מועמדים להקמת פלוגה חדשה. כבר בפגישה הראשונה, כך תיאר, בלטו הכריזמה, הנוכחות והאישיות יוצאת הדופן שלו.

"ואז אתה נכנסת בדלת, עם השיער השופע והכריזמה שאי אפשר לנצח. סיפרת על איזה מפקד אתה רוצה להיות. עכשיו אני מבין שכל מילה הייתה בסלע. אין חייל שלא העריץ אותך, וגם אני", ספד.

רון היה אמור להשתחרר מצה"ל בעוד חודשיים בלבד. "האמנתי שאצליח לשכנע אותך לחתום עוד חודשיים, שנסיים תפקיד ביחד", סיפר מפקדו, והוסיף: "אמרתי לך לפני כמה חודשים: יש סמלים ומפקדים, ויש אותך. אני אוהב אותך לנצח".

רון יונתן רויטמן וסמל יובל שי סוילם נהרגו ביום שישי בבוקר, לאחר ששני מחבלים פלסטינים מחברון פתחו באש לעבר כוח צה"ל שפעל בצומת יהודה בכביש 35.

השניים נהרגו בהיתקלות עם המחבלים, שהגיעו למקום ברכב, יצאו ממנו ופתחו באש לעבר הלוחמים. במקום התפתחו חילופי אש שנמשכו יותר מ-20 דקות, עד שכוחות נוספים שהוזעקו לזירה איגפו את המחבלים וחיסלו אותם.

רויטמן וסוילם הם שני הנופלים הראשונים של גדוד ארי, שהוקם בשנה האחרונה כחלק מהרחבת הכוחות הלוחמים בחטיבת החילוץ של פיקוד העורף.

אשקלון נפרדה היום מאחד מטובי בניה, לוחם ומפקד צעיר, שהותיר אחריו משפחה, בת זוג, חברים ופקודים – ואת הכאב על חיים שנגדעו בטרם עת, ועל עתיד שלם שכבר לא יזכה להתגשם.