"באת אלינו בחנוכה ונפלת בחנוכה, האור שלנו כבה"
13.12.23 / 16:36
בשיירה של דגלי ישראל ובדמעות וכאב רב, התקיים מסע הלווייתו של לוחם צה"ל תושב העיר, אוריה יעקב ז"ל. אמו דגנית: "סליחה אהוב שלנו שלא הצלחנו לשמור עליך", אביו טירן זעק: "עד מתי נקבור חיילים, ילדים שלנו"
אשקלון נפרדת מבן העיר, אוריה יעקב ז"ל, שנפל בעזה: מאות בני נוער, עובדי עירייה ותושבים חלקו לו כבוד אחרון ועמדו לצדי הדרך המובילה לבית העלמין הצבאי כשהם מניפים את דגלי ישראל לאות כבוד והצדעה.
צילום: אשר דיין
אוריה בן ה-19 נפל אתמול, בתאריך לידתו העברי, ל' בכסלו והותיר אחריו הורים, ארבעה אחים, שתי סבתות וסבא וחברה, ליאורה, לה תיכנן להציע נישואים. אוריה בוגר ישיבת צביה באשקלון.
אמו של אוריה ז"ל, דגנית נעמה נפרדה ממנו ולא הותירה עין יבשה: "אוריה אהוב שלנו, האור של הבית. באת בחנוכה והלכת בחנוכה. נתת שמחה בבית, הפצת אור על כל הסובבים אותך. האור שלך שהופץ בכל מקום כבה אתמול. האור שלנו כבה. התקשרת אליי ביום ראשון, הבטחת שתשמור על עצמך אבל בעצם נפרדת ממני. רצית להתחתן אחרי השחרור עם אהובתך ליאורה שתחיה אבל הכל נגדע ברגע אחד. סליחה אהוב שלנו שלא הצלחנו לשמור עליך".
אביו טירן זעק בכאב: "כמה חיילים עוד נקבור, כמה ילדים נקבור, רצית להקים בית ולהתחתן אוריה. רצינו לשמח אותך. אין אוריה, כל החלומות הלכו".
בן דודו נריה יעקב, ספד לו: "אוריה שלי, בפעם הראשונה בחיי שאני מספיד לא דמיינתי שאני אספיד אותך. חודש ישנתי במיטה שלך בזמן שאתה על המשמר בעזה ואני מתנדב לטפל בפצועים בברזילי. את הדברים כתבתי על הספריה שלך כדי שתדע שקולך לא נדם... הספריה שלך מלאה עכשיו במילים - רק לא מילים שאתה תכתוב אלא מילים שאנחנו האנשים שכל כך אהבנו והערצנו אותך כותבים. על צבי במותיך חלל אוריה. באת לנו בחג האורים ונהרגת לנו בחג האורים - תחילתך וסופך אור. איך נפלו גיבורים".
בת זוגו ליאורה ספדה לו: "אהוב שלי, האור בחיים שלי, אני נמצאת בסיוט. אין סיכוי שזה אמיתי וככה מסתיים הסיפור שלנו. לפני יומיים הערת אותי ב-5 בבוקר בשיחת טלפון אחרי שבוע שלא דיברנו. לא הפסקת להגיד כמה אתה אוהב אותי ומתגעגע אליי. סיפרת לי כמה אתה שמח ושיש אווירה טובה. הבאחת שתחזור עוד כמה שבתות ונחגוג את השנתיים שלנו ביחד - השנתיים הכי יפות בחיים שלי. הלב שלי שבור ומרוסק. היית כל העולם שלי...כמה אהבנו אחד את השנייה. אתה האחד שלי. כמה תכננו את החיים ביחד בלי הפסקה. הבטחת לי שנתחתן ונהיה כל החיים ביחד. איך ממשיכים מפה אהבת חיי? אני מתחננת שתעיר אותי מהסיוט הזה".
ראש העירייה, תומר גלאם, ספד לאוריה ז"ל: "אנחנו עומדים כאן, מעל ארונו של אוריה, הלב נשבר והמוח מסרב להאמין. זה לא אמור להיות ככה – הורים לא אמורים לקבור את ילדיהם. בעולם מתוקן, אוריה היה צריך להיות כאן איתנו עכשיו, להצחיק את כולם – כמו שתמיד ידע, להיות אוזן קשבת ולהגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון, להציע נישואים לחברה ליאורה איתה יצא שנתיים. אוריה, רק בן 19, היה צריך לתכנן עכשיו את חייו, לא לסיים אותם במלחמה - בסך הכל כמה קילומטרים ספורים מהבית ובתאריך לידתו העברי, ל' בכסלו, נר שישי של חנוכה.
"המעט שנוכל לעשות למען אוריה ז"ל, ולמען כל אחת ואחד מחללינו הרבים, הרבים מדי, הוא להיות ראויים לקורבנם. במעמד הקשה הזה, בעין דומעת, בקול רועד ובלב שותת מדם, נבטיח להם כי לא לשווא הם נפלו בקרב. לא לשווא היה קורבנם. במותם – הצילו חיים רבים, במותם - ציוו לנו את החיים, ולאורם הגדול נלך".
