רס"מ איגור פיבנב – גיבור ה-7 באוקטובר הובא למנוחות:
15.05.25 / 11:48
רס"מ איגור פיבנב, בן 32 מאשקלון, הלך לעולמו לאחר ששם קץ לחייו. פיבנב שירת בתחנת המשטרה בחברון ולווייתו נערכה אתמול, רביעי 14.5, בבית העלמין בעיר בהשתתפות בני משפחה, חברים ושוטרים רבים, הוא הותיר אחריו אישה ושלוש בנות.
רס"מ איגור פיבנב הפך סמל לגבורת השוטרים בעת מתקפת הטרור הקטלנית שהתרחשה ב-7 באוקטובר 2023, לאחר שחיסל 13 מחבלים בדרכו להציל את משפחתו ממושב יתד שבדרום. סיפור גבורתו ריגש את המדינה כולה כאשר פורסם כיצד סיכן את חייו במסע להציל את אשתו ובנותיו.
בראיון שנערך עמו לאחר האירועים, סיפר פיבנב כי התחיל את אותו בוקר במשמרת בתחנת חברון, כשקיבל שיחת טלפון מבוהלת מאשתו שסיפרה על מטחי טילים ועל חדירת מחבלים ליישובם.
בדרכו חזרה הביתה, פיבנב נתקל במספר חוליות מחבלים. הוא תיאר כיצד ירה בשניים מהם בצומת אורים ובהמשך ניהל חילופי אש עם קבוצות נוספות. "שמתי את הפחד בצד", סיפר, והסביר כי הדאגה למשפחתו גברה על הפחד שחש במהלך הקרבות.
כשסוף סוף הגיע לביתו, תיאר את המפגש המרגש עם משפחתו: "זה הרגיש כאילו אני מתחתן שוב עם אשתי. כמו שלוש לידות מחדש כשאני רואה את הבנות שלי". לדבריו, הבנות נבהלו לראות את אביהן במדי קרב, אך לאחר רגע של הפתעה – זכו לחיבוק מרגש ממנו.
לאחר שהגיע למושב המשיך פיבנב להילחם יחד עם כיתת הכוננות ולהגן על התושבים.
למרות ההערכה הרבה לה זכה, איגור השאיר מכתב בו תיאר את הקשיים הרבים שחווה ושם קץ לחייו.
אלמנתו, חן ספדה לו: "כשמצאתי אותך שאלתי אותך 'למה?'. אמרת לי 'אני לא יכול יותר, זה כבד עליי, כבד עליי את מי שלא הצלחתי להציל, כבד עליי. אני רוצה שקט'. התחננתי בפניך 'תלך לטיפול', אמרת לי 'טוב', וכמו תמיד שמרת אצלך בבטן. אמרת 'אולי הייתי צריך לפנות לפנייה אחרת, ולא הביתה. אולי הייתי צריך לנסוע עד הנובה, ולא הביתה'. אמרתי לו 'מאמי, אתה עשית את המשימה הכי חשובה, להגיע הביתה'. אתה אמרת לי 'זה לא מספיק'. בשבילי זה היה מספיק, כי הגעת אלינו. הכי חשוב.
"הבנות ראו אותך ישן בכורסא, שאלו אותי 'למה אבא לא קם, למה הוא ישן?'. הוא נח. טוב לו עכשיו. שאלו אותי 'מי יאסוף אותי מבית ספר?'. מאמי שלי, אני מבקשת ממך סליחה שלא עשיתי מספיק כדי להציל אותך מעצמך. אני אוהבת אותך, מאוד אוהבת אותך. עכשיו אתה חופשי, אתה חופשי מאמי".
מפקד מחוז ש"י, ניצב משה פינצי, ספד לו: "לצערי נפצעת. פציעה סמויה, של הנפש והנשמה. ב-13 במאי הוכרעת בכאבך. כשהבשורה הקשה הגיעה הרגשנו שהזמן עמד מלכת. ברגעים האחרונים דאגת לחן, לאמיליה, לאווה ואריאה. גיבור גם בשתיקה. וצריך לשמוע את השתיקה ולדעת לזהות את הפצע גם כשלא רואים אותו. אחרי כל משמרת ואירוע נשאר משהו בלב. והמשהו הזה לא תמיד עובר. הוא תופס מקום ולפעמים גובה מחיר. שוטרי משטרת ישראל עומדים בחזית - לא רק מול מחבלים, אלא אלימות ומתח, ונדרשים לכוחות עילאיים. גם כוחות נפשיים".
אלי כהן, מנהל פנימיית "כנות" שבה למד פיבנב, אמר: "כשאדם הולך העולם אינו עוצר נשימתו. כשאתה הלכת השארת חור בלב של כל אלה שאוהבים אותך. תמיד תהיה חניך שלי וחבר. זה לא הזמן שלך, אתה צעיר. הקמת משפחה נפלאה עם חני. עלית מקירגיסטן בגיל 8 עם אמך. בצעירותך ניכר שאמא היא המשימה שלך. כשהיא חלתה לרגע נשמטה הקרקע תחת רגליך. כלפי חוץ חזק, עשוי ללא חת. משימתי. כך ב-7 באוקטובר: הבנת מיד שאנחנו בסרט בלהות ודהרת להציל את הבית. חדור מטרה חיסלת 13 מחבלים. כל כך סמלי לרוץ אל התופת להציל אחרים. הלכת והשארת אחריך סימני שאלה, אבל גם מסירות ואומץ ללא מורא, אנושיות וחמלה. מה לא היינו נותנים להיות איתך בנקודה השחורה הזו ולהזכיר לך את החוזק שלך".
