פרשת פנחס

 " פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל "
 
 הרבנית צביה אליהו, רעייתו של הגאון רבי מרדכי אליהו זצוק"ל, סיפרה על הקשר העמוק שהיה בין בעלה לבין ה"בבא סאלי", זצוק"ל.
באחת הפעמים, מספרת הרבנית, כשנפגשו ה"בבא סאלי" והרב אליהו, סיפר לו ה"בבא סאלי", כי עומדות להגיע גזרות קשות מאוד על עם ישראל. "רבים מעמנו עלולים חלילה למות.
כמה שניסיתי, וכמה שהתפללתי – לא הצלחתי לבטל את הגזירות. לכן אמרתי: ריבונו של עולם, הרי הובטח לי לקבל משיח. ועכשיו, מוכן אני לוותר על זה בשביל עם ישראל, כדי שהגזירות יתבטלו, ומוכן אני ללכת כפרה על עם ישראל, מבלי שאראה את המשיח!".

והוסיף ואמר ה"בבא סאלי" לרב אליהו: "ביקשתי שלושה חודשים להיטהר". הוא נתן לרב אליהו את הגלימה שלו, ואמר לו, שהוא יקבל פני משיח, כשהוא עוטה את הגלימה שלו.
עברו שלושה חודשים. ה"בבא סאלי" אושפז. ואז – מספרת הרבנית צביה – הורה לי בעלי(=הרב מרדכי אליהו) להתקשר לבית החולים, ולברר אם אפשר לבקר, מבלי להזדהות בשם.
כששאלתי את בני המשפחה, אמרו שאי אפשר לבקרו. התקשרתי שוב, ושוב סרבו. רק לאחר כמה פעמים הזדהיתי בשם – ואז אמר ה"בבא סאלי", שיבוא לבקרו בשעת בוקר מוקדמת של יום ראשון.
ה"בבא סאלי" נקב בשעה, וזו היתה השעה שבה הוא הסתלק מן העולם.
בעלי, הרב אליהו, הגיע אל החדר דקות לאחר הסתלקות הצדיק.
חודשים חלפו, ובמהלך הנקיונות של פסח ראיתי את הגלימה. בתוכה היתה פלומת שיער. בעלי הסביר לי, שזהו חלק מזקנו של ה"בבא סאלי", שנשר.
"הוא רצה שחלק ממנו יקבל פני משיח...".
 
על הכתוב בפרשה, "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", אומרים חז"ל, שעל ידי שהרג פנחס את זמרי (שעשה את העבירה עם המדינית), הוא עורר רחמים על ישראל, ונעצרה המגיפה. וזהו שכתוב: "וַיַּרְא פִּינְחָס...וַיִּקַּח *רֹמַח* בְּיָדו...וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה". *רֹמַח* אותיות *רחם* – שעורר *רחמים* על ישראל.

ועל אותו  מעשה אומר דוד המלך "וַיַעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה". דהיינו, כמו שהצדקה מצילה ממוות (כפי שכתוב במשלי: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת") – כך, כאשר דקר פנחס ברומח את זמרי, עורר רחמים בישראל ועל עם ישראל, ועצר פנחס את המגיפה/המות – נחשב לו הדבר בבחינת צדקה, כמו שאומר הכתוב "וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה".

חז"ל מביאים על כך רמז נפלא בכתוב בפרשת "שקלים", על הכתוב: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל... לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם".
הנה *מַחֲצִית* מכילה את המלים "חי" ו"מת", כאשר האות צ' מפרידה ביניהן
מח{צ}ית.
והרמז הוא, שעל ידי הצדקה, הנרמזת באות צ', מתהפך הדין לרחמים, ומכריע את הכף לצד ה"חי", ולא לצד ה"מת", חלילה.
(ולכן האותיות *חי* צמודות לאות צ').

וזהו שכתוב על פנחס: "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי". "חֲמָתִי" אותיות "חי",  ואותיות "מת". כלומר, בתחילה האותיות "חי" היו מרוחקות זו מזו, ואותיות "מת" קרובות זו לזו "חֲ{מָת}ִי", מחמת הגזירה על מעשה של זמרי.
אולם, פינחס "השיב את חמתי" – קרב את האותיות "חי", וריחק את אותיות "מת" על ידי מעשהו.
ועל כך אומר הקב"ה (ישעיהו מד', כב'): "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ".
הנה, "מָ{חִי}תִי" שקרב את אותיות "חי" והרחיק את האותיות "מת",  ובכך: *ויכפר על בני ישראל*.
 
וראוי להוסיף מה שאמרו חז"ל: "פנחס זה אליהו (הנביא)". במדרש מובא, שבזמן מלכות אפרים, מנעו את ברית המילה מבני ישראל, ולכן עמד אליהו, וקינא קנאה גדולה לה', כמו שנאמר: "קנא קנאתי לה' על עזבו בריתך" (על עזבו את מצות הברית).
אמר לו הקב"ה לאליהו: חייך (לשון שבועה), שאין ישראל עושים ברית מילה, עד שאתה רואה בעינך.
כיון שאמר הקב"ה לאליהו, שיהיה נוכח בכל ברית, אמר אליהו לקב"ה: ריבונו של עולם, אתה יודע שאני מקנא לשמך יתברך. אם בעל הברית(=אבי הבן הנימול) יהיה בעל עבירות, איך אוכל לסבול להיות שם?
מיד הבטיח לו הקב"ה שיכפר לבעל הברית על כל עוונותיו. המשיך אליהו ואמר לפני הקב"ה: ואולי יהיה המוהל בעל עבירה?
מיד הבטיחו הקב"ה שיכפר גם למוהל. והמשיך אליהו ואמר: ואולי בקהל שבאו לברית יהיו בעלי עבירות, איך אוכל לסבול זאת?
ושוב הבטיח לו הקב"ה שיכפר גם לכל הקהל המשתתפים בברית.
וזהו שכתוב בפרשה: "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו *וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל*.
("אלֹהָיו" אותיות אליהו).

לסיום, הבה ונתחזק בדברי המדרש על הגאולה הקרובה (ילקוט שמעוני, 'פינחס'): "אמר ריש לקיש: פנחס זה אליהו. אמר לו הקב"ה (לפנחס): אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה (במעשה זמרי) – (לכן) לעתיד לבוא  אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני ובין בניי, שנאמר (מלאכי ג', כג'): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא (יום הגאולה) וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ *חֵרֶם*", במהרה בימינו, אמן.

לגאולה קרובה ברחמים רבים, אכי''ר!
 
שבת שלום לכל בית ישראל!
 
כניסת השבת: ת"א: 19:22
יציאת השבת ת"א:20:25  
רבינו תם: 21:08