פרשת מטות
29.07.16 / 09:42
ממתק לפרשת מטות
היה זה בליל תשעה באב, כשעתיים לאחר כניסת הצום. הם היו כמה בחורים שישבו בחדר, חלק ישבו על הארץ ממש, חלק על כסא הפוך. השעמום היה גדול, ליל תשעה באב אסור לעשות כלום, אפילו לא ללמוד. לפתע החליטו ללכת לכותל.
בכניסה לכותל הם התפזרו, כל אחד הלך למקום אחר. שמעון העדיף להיות לבד, הוא פסע לפינה שקטה, שם התיישב על הארץ, עצם את עיניו וחשב...חשב על מה הוא מתאבל בכלל, "מה חסר לי בחיים?", שאל את עצמו, "האם באמת אני רוצה את בית המקדש?" .
"לא רוצה בית המקדש!", שמעון חשב לעצמו, "זה לא חסר לי".
הרהורים נוגים עטפו אותו. "אני משקר את עצמי" אמר לעצמו, ובכל זאת ניסה לומר כמה קינות. כמה שניסה בכוח להיות עצוב, זה לא בדיוק הלך לו. המחשבות טרדו את מנוחתו, השעה התאחרה והעייפות הכריעה אותו, הוא מצא את עצמו נשכב לגמרי, מחפש מקום להניח את ראשו, לשקוע בשינה עד תפילת שחרית.
קולות עצומים של ברקים ורעמים העירו אותו בבת אחת. שמעון קם בבהלה ממקומו! הקולות התחזקו מאוד, נדמה היה לו גם שהוא שומע קול שופר מרחוק.
כל האנשים שהיו בכותל התחילו רצים בבהלה, מחפשים מקום להסתתר. גם הוא התחיל לרוץ, כמו כולם, בלי לדעת בדיוק לאן. קול השופר התחזק מאוד, פחד גדול אחז אותו. "כנראה המשיח בא", שמע איזה יהודי תימני זועק.
ברגע אחד אור גדול ועצום האיר את היקום. שמעון הרים את עיניו למעלה, אך לא היה ניתן לראות כלום. האור העצום שבקע מהשמים סינוור אותו לגמרי. כולם עמדו מפוחדים ברחבת הכותל, אף אחד לא ידע לאן ללכת. האור היה עצום ונורא, ברקים ורעמים החרישו את האוזניים, קול שופר חזק נשמע בעולם. עבר זמן עד שכולם יכלו לראות איך השמים נקרעו, ומשם יורד אט אט מבנה עצום מימדים, מפואר ומאיר באור יקרות, עטוף בלהבות אש גבוהות.
העיניים של כולם היו נשואות לשמים..."בית המקדש השלישי" ירד במהירות לכיוון הארץ. שמעון עמד מהופנט, הלב שלו דפק מהתרגשות. משהו בפנים בער אצלו, אהבה אדירה לבורא עולם נכנסה בתוכו, דמעות של אושר זלגו ממנו ללא הפוגה.
שמעון התקדם במהירות לכיוון המקדש. הבניין הגבוה עמד במרכז הר הבית, כולו הוד והדר. אור עצום ונורא בקע ממנו, השמים היו מוארים באורו של המקדש, האנשים כולם הרגישו רגש עז של אהבה ויראת ה', וכולם יחד צעדו ברגשי גיל ובתחושת אושר עד פתח בית המקדש.
שמעון הרגיש בפסגת העולם. רצון עז התפשט בגופו לעבוד את בורא העולם. הוא הרגיש גבוה גבוה, כמעט ונוגע בכסא הכבוד.
הוא חש חוויה רוחנית עצומה.
"שמעון", הוא שמע פתאום קול מוכר מאחוריו, הוא הסתובב וראה את דני חברו הטוב. "מה אתה עושה פה?" צעק שמעון.
דני לא ענה. במקום זה, הוא צחק בצחוק גדול. שמעון לא הבין מה קורה. פתאום גם נהיה חושך בכל בית המקדש. "מה זה?", שמעון נבהל. כל התחושות הרוחניות הגבוהות נעלמו ממנו, ובמקומם נכנס בו צער עמוק. "שמעון", הוא שמע שוב את קולו של דני, "תתעורר כבר".
שמעון פתח את העיניים, ומולו לא ראה את בית המקדש, וגם לא שמע את שירת הלווים. רק כותל אבנים חשוך ומיותם נגלה לעיניו. "כנראה זה רק היה חלום", הוא לחש לעצמו בעצב. ספר הקינות שהביא איתו לכותל היה פתוח בדיוק בפסוקים האלו ''עַל-זֶה, הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ- עַל-אֵלֶּה, חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר-צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ-בוֹ''. דמעות זלגו מעיניו, אכן על זה היה דווה ליבנו...
בימים אלו, הנקראים "ימי בין המצרים", אנו מתאבלים על חורבן שני בתי המקדש. אולם, אנו גם משתוקקים ומקווים בכל לבבנו ונפשנו, שנזכה כבר לבנין בית המקדש השלישי, במלוא הודו ותפארתו בקרוב ממש.
ועל השתוקקות זו אנו מתפללים בכל יום (לאחר תפילת שמונה עשרה): "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ".
וחייבים אנו להתבונן, האם יש לנו יכולת לקחת חלק בבנין בית המקדש השלישי? ואם כן, מה יכולים אנו לעשות בכדי למהר ולהחיש את הגאולה העתידה.
תחילה, נקדים להביא את דברי חז"ל בגמרא (שבועות טו'), המגלה לנו, שבית המקדש השלישי יהיה בנין של אש, בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים, שנאמר (שמות טו', יז'): "מקדש אדוני כוננו(=עשו) ידיך".
ותמהו כל המפרשים על כך: מכיון שבית המקדש השלישי יירד ויבוא מן השמים בנוי ומשוכלל, איך יקימו בני ישראל את מצות 'עשה' של בנין בית המקדש, כמו שנצטוו בתורה (שמות כה', ח'): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"?
הגה"ק מאלסק זצ"ל מבאר בסידורו "לב שמח": "על ידי שאיש ישראל מתפלל כראוי, ואומר דיבורים כראוי וכנכון, עומדים מלאכי השרת ומנסרים מדיבורים (אלו) אבנים לבנין בית המקדש...(וזהו שכתוב: 'ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב'...), (ו)בזה נעשה לעתיד חומת אש סביב".
מדבריו הקדושים של הגה"ק מאלסק אנו למדים שכאשר ישראל מתפללים בכוונה וכראוי, עולה תפילתם לשמים, ומלאכי השרת חותכים ומנסרים מתיבות תפילתם אבנים של אש, המשמשים לבנין בית המקדש השלישי (ידוע מדברי חז"ל שהאותיות נקראות גם בתואר "אבנים").
ולפי זה מובן מה שאנו מתפללים: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ". שהרי, כיון שבית המקדש השלישי ייבנה על ידי התורה והתפילה של כלל ישראל, לכן לאחר תפילת העמידה(=שמונה עשרה) אנו מתפללים, שיהי רצון שיבנה בית המקדש מהדיבורים הקדושים של תפילתנו. ומוסיפים אנו: "ותן חלקנו בתורתך" – שנוכל להשלים את בנין בית המקדש גם על ידי לימוד התורה הקדושה שאנו מוציאים בפינו.
(ולכן אנו מתחילים את תפילת שמונה בפסוק "אדני שפתי תפתח". שכן "(א)דוני (ש)פתי" ראשי תיבות "אש" – לומר, שכל תיבות התפילות שלנו הם "אבנים של אש", המשמשות לבנית בית המקדש השלישי.
וזהו שאמרו חז"ל (ברכות סד'): "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיה נד'): "וכל בנייך למודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בנייך אלא בוניך...".
והכוונה היא, שעל ידי "שכל בנייך למודי ה'" – כל בניו של הקב"ה עוסקים בתורה ובתפילה, על ידי כך הם נקראים "בוניך", כיון שהם בונים את בית המקדש השלישי על ידי תיבות תפילתם – מאותם ה"אבנים של אש", שמהן ייבנה לעתיד לבוא בית המקדש השלישי, במהרה בימינו אמן.
(אחים יקרים לא לזלזל חלילה בתפילותינו, אלא צריך להתפלל בכונה ובתחנונים על הגאולה, וכל האומרים וכי מי אני? ואיך על ידי תפילתי יבנה בית המקדש?
על אלו אומר דוד המלך "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה", דוקא תפילתך שאין אתה מחשיב כל כך והיא חלילה מאוסה בעינך בבחינת "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים", דוקא "אבן"(=תפילה) זו, יכולה להיות "לְרֹאשׁ פִּנָּה" היא שתשלים את הבניה של בית המקדש השלישי)
שבת שלום לכל בית ישראל!
כניסת השבת: ת"א: 19:18
יציאת השבת ת"א:20:20
רבינו תם: 21:02
אִלְמַלֵי מְשַׁמְּרִים יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן - מִיָּד נִגְאָלִים"
