עשרים שנה אחרי: צעירה תבעה את ביה"ח ברזילי על ניתוח וזכתה

סיון סבג-אסולין | צילום: אילוסטרציה שאטרסטוק

עשרים שנה אחרי שנותחה בגיל שנתיים, צעירה כבת 25 תבעה את המדינה על פגיעה באוטונומיה: "הוריי לא נתנו את הסכמתם לכריתת התוספתן שלי בהיותי בת שנתיים". ביהמ"ש נעתר לבקשתה וקבע כי מגיע לה פיצוי.

בתביעה אותה הגיש עוה"ד דוד פייל נטען כי בשנת 1994, בהיותה של התובעת בת שנתיים, היא הובהלה לבית החולים בשל 'תסביב שחלה' – והוחלט לנתחה ולהסיר את השחלה. בגיל שנתיים עברה הצעירה ניתוח בביה"ח ברזילי, במסגרתו עברה כריתה של שחלה וחצוצרה (טפולה), עקב תסביב שחלה. על-פי הפרקטיקה הרפואית שהייתה נהוגה באותם ימים, ביצעו בה הרופאים גם כריתת תוספתן.

לטענת הוריה של הצעירה, הם הוחתמו בבהילות על טופס הסכמה לביצוע הניתוח – מבלי להבין את תוכנו, ומבלי שהוסברה להם משמעות חתימתם. לדבריהם, הם נדהמו לגלות בתום הניתוח כי בתם איבדה בו גם את התוספתן. עוה"ד דוד פייל, שייצג את הצעירה, טען כי עצם העובדה שהרופאים לא הסבירו להורים את משמעות חתימתם על טפסי הניתוח – מהווה פגיעה באוטונומיה – ועל כך מגיע לצעירה פיצוי.

בית המשפט מינה מומחה רפואי לבדוק את הממצאים הפתולוגיים מהניתוח, וזה קבע כי התוספתן שנכרת היה בריא לחלוטין. על פי התצהירים שסיפקה המדינה, היה נהוג באותם ימים לכרות את התוספתן בניתוחים דומים – כרפואה מונעת,
ובשל אמצעי הדמייה לא משוכללים מספיק (באותן שנים עוד לא היו בבתי החולים מכשירי CT או MRI – אלא רק מכשירי אולטרסאונד). בכתב ההגנה מטעם המדינה הוצגו מספר טענות הגנה. הראשונה בהן הייתה שכריתת תוספתן בפתיחת בטן היתה באותה עת הליך שגרתי. זו היתה הפרקטיקה הנהוגה בארץ ובעולם, ובניסוח טופס ההסכמה לניתוח "בטן חוקרת" נכתב מפורשות כי ייתכנו ניתוחים נוספים, שלדעת רופאי בית החולים יהיו חיוניים או דרושים.

כבוד השופטת אירית מני גור מביהמ"ש השלום בהרצליה ציינה בפסק דינה כי חוק זכויות החולה עדיין לא נחקק באותם ימים, כך שלא נדרשה הסכמה מדעת של החולה, אך מאידך, היא השתכנעה כי הפרוצדורה לכריתת התוספתן בניתוחים
דומים הייתה ידועה לרופאים עוד בטרם הניתוח – ועל כן חוסר ההסבר להורים מאפשר לטעון משפטית כי בוצעה בבתם תקיפה.

בפסק דינה, קובעת השופטת כי היא מקבלת את טענת התביעה כי מדובר בעוולה ברת פיצוי. השופטת התרעמה על כך שהמדינה לא הביאה תצהירים ועדויות מפי הרופאים שביצעו את הניתוח, וכמו כן, קבעה כי הרישום הרפואי "שותק", ולא ברור ממנו אם ההורים קיבלו הסבר על הניתוח או לא. מאידך, קבעה השופטת כי בהתחשב בכך שלצעירה לא נגרם נזק מכריתת התוספתן, מכך שחוק זכויות החולה טרם נחקק, מכך ובהתחשב בכך שהפרוצדורה הרפואית של כריתת התוספתן הייתה מקובלת באותם ימים – היא מעמידה את הפיצוי על 43 אלף שקלים בלבד.