פרשת השבוע "יתרו"
01.02.16 / 11:46
פרשת השבוע "יתרו"
"וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר"
יום אחד נחתה בתיבת הדואר הזמנה לחתונה. כשפתחתי, ראיתי שמצד אחד מודפסות מילים בעברית, ומהצד השני מילים באנגלית. ההזמנה הייתה מחו"ל, לחתונה בארה"ב.
להזמנה היה מצורף גם מכתב, וכך היה כתוב בו: "חברי, אהובי, עומד אני להשיא בשעה טובה את בתי הקטנה, ומאוד אכפת לי, שתעמוד לצידי בחופה...מחכים לך 2 כרטיסי הלוך וחזור במשרדים בירושלים, ואם יש לך עוד ילדים שעדיין לא נשואים, גם הם יכולים להצטרף. הנסיעות וכל ההוצאות יהיו על חשבוני!
מאוד חשוב לי, שתהיה לצידי בחתונה של הבת שלי...".
בהמשך כותב בעל השמחה: "לפני כ-30 שנה, הגעתי מאמריקה לישראל, כדי ללמוד בישיבת פוניביץ' ולהתעלות בתורה הקדושה. באתי לישראל, וקשיי ההסתגלות לא היו פשוטים. לא הייתי רגיל לישון במיטת סוכנות, האוכל בישיבה היה ירוד מאוד. בתור בחור צעיר, אמריקאי ומפונק, היה לי מאוד קשה, אך החלטתי שאני אתרגל, שכן רציתי מאוד ללמוד תורה, ואמרתי לעצמי, שאני חייב להתרגל...
אבל משום מה, כמה שניסיתי, לא הייתי מסוגל להתרגל לכך, הסתובבתי בישיבה בודד וגלמוד כשאף אחד לא התייחס אליי!
כשהייתי מצונן, אף אחד לא שאל אותי לשלומי, ואף אחד לא התייחס אלי! פשוט הרגשתי שאני כלום!
לא 'לילה טוב', לא 'בוקר טוב'... לא שואלים אם אני מתגעגע הביתה, לא שואלים איך אני מרגיש...כלום..
לכל דבר הייתי מסוגל להתרגל, גם לתנאים הגרועים ביותר, אבל שאף אחד לא מתייחס אליי - לזה לא הצלחתי להתרגל!
יום אחד נשברתי, החלטתי שאני לא נשאר, אני חוזר לאמריקה. אני אשאר דתי, אני אתרום לישיבות, אך לא אלמד כאן יותר! מיד הודעתי להורים שאני חוזר...
בבוקר קמתי, וירדתי לתפילת שחרית אחרונה בישיבה. כשנפתח ארון הקודש, הבנתי שזו הפעם האחרונה שאני מתפלל כאן...הורדתי תפילין הכנתי מזוודות, אבל בדרך כשירדתי במדרגות, אתה באת מולי. לפתע עצרת אותי לרגע, וסידרת לי את הצווארון (שהיה מקופל כלפי חוץ).
דע לך! זה כל כך חימם לי את הלב, אתה לא יודע מה שעשית לי!!! הנה מישהו דואג לי, חושב עליי...וברגע זה החלטתי שבכל זאת אני נשאר בישיבה!
ובזכותך סיימתי את לימודי הישיבה בהצלחה, והתעליתי בתורה.
ברוך ה' ותודה לאל, כל הבנים שלי אברכים, והבנות נשואות לאברכים, וכעת אתה מוזמן לחתונת בתי הקטנה שמתחתנת עם תלמיד חכם.
אני רוצה שתדע, שאני צריך אותך לצידי! שהרי בזכותך זכיתי בכל זה, כאשר נשארתי בישיבה, התמדתי והשקעתי, התחתנתי ואז חזרתי שוב לאמריקה וזכיתי למשפחה של תלמידי חכמים.
בפרשתינו על הכתוב במתן תורה: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", אומרים חז"ל: כתוב "וַיִּחַן" בלשון יחיד, ולא "ויחנו". וזאת, כיוון שכשהגיעו ישראל להר חורב לקבלת התורה היו באחדות ושלום "כאיש אחד בלב אחד".
וצריך להבין מדוע דוקא כשהגיעו ישראל להר סיני היו באחדות ושלום "כאיש אחד בלב אחד"? על-כך אומרים חז"ל, שכאשר נגלה הקב"ה למשה בחורב בהר סיני בסנה, וביקש ממשה ללכת לגאול את ישראל, סרב משה ללכת בשליחות הקב"ה! ומדוע? והתשובה מדהימה: משה לא רוצה לפגוע באחיו הגדול, אהרן, שהיה מנהיג העם (כאשר ברח משה למדין).
ולכן מסרב הוא ללכת לגאול את ישראל! שכן, גאולה כזאת שבה הקב"ה גואל את ישראל בדרך ניסית, לא תיתכן שתבוא על חשבון פגיעה של אדם בחברו, וכל שכן פגיעה באח הבכור.
ולכן רק לאחר שהקב"ה מבשר ומבטיח למשה, שאהרן אחיו ישמח על כך שמשה הוא גואלם של ישראל, כפי שכתוב: "אַהֲרֹן אָחִיךָ...הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". רק אז מסכים משה ללכת בשליחות הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים. ואכן, באותו מקום, סמוך להר סיני נפגש משה רבנו עם אהרן אחיו, ושמח עמו שמחה גדולה, כמו שכתוב: "וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ". הרי לנו שבאותו מקום בהר סיני ארע מעשה נאצל, שכל כולו חדור באהבת ובאחדות ישראל.
ומאחר ואמרו חז"ל שכל מקום שנעשה בו מעשה טוב או מצוה משאיר רושם עז באותו מקום - על כן כאשר באו ישראל וחנו שם בתחתית הר סיני, הושפע להם שפע של אהבה ואחדות מאותו מעשה של האחים הקדושים משה ואהרן. וממילא באו כל ישראל לאחדות גמורה ושלימה, וזכו לקבלת התורה הקדושה.
יהי רצון שנלמד ממעשה זה של משה רבינו (שלא רצה לפגוע בכבוד אחיו), להתאחד יחד לתת לִבֵּנוּ לכבד ולאהוב כל אחד ואחד מישראל. שכן, על ידי כך באים לאהבה ולאחדות בישראל, וזוכים לגאולה שלימה בניסים ובנפלאות כמו שזכו ישראל בגאולת מצרים.
