פרשת השבוע 'כי תשא'

מעשה באחד מן הקדושים אשר בארץ, הצדיק רבי יצחק מנשכיז זצ"ל, שהיה מתבודד בחדרו אשר בעליית הגג, ולומד תורה בקדושה ובטהרה. והיה מצווה למשרתו באזהרה חמורה שלא יפריעו לו, ולא יכנסו לחדרו. רק פעם ביום פתח בעצמו את דלתו ואז היו הכל נכנסים לחדרו בחרדת קודש, לקבל ברכתו ולהיוושע בעצתו.

בין אנשיו היו שני סוחרי בקר, שלא עשו צעד בלא ברכתו. לפני כל קניה או מכירה שאלו בעצתו, והצליחו בכל מעשיהם. פעם פרצה מגיפה בעדרי הבקר. פרות ושוורים חסונים מתו כזבובים, עדרים שלמים נימחו מעל פני האדמה. חרדו שני הסוחרים לגורל עדריהם, ומיהרו אל הצדיק שיעתיר עבורם שלא יהיה בהם נגף. הגיעו לבית הצדיק, והמשרת עצר בעדם: הצדיק לומד, ואין
להפריעו! יש להמתין ולחכות עד שדלתו תפתח. התחננו ואמרו: "כל רכושינו עלול לרדת לטמיון, בכל דקה מתים שוורים לעשרות! בעדרינו מושקע הונם של אלמנות ויתומים. שותפים הם בעסקינו, וישאו אתנו בהפסדינו!" פג לבו של המשרת, והוא פינה את הדרך. עלו הסוחרים בסולם, נקשו בדלת ופתחוה, ונכנסו לחדרו של הרב.

הרב ישב בחדרו, עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, ועסק בסתרי תורה. כששמע את הדלת נפתחת נשא ראשו וראה את הבאים – ועיניו קמו, פיו נפער בתדהמה וחיוורון כיסה את פניו. כמעט התעלף. כעבור רגע ארוך התעשת, שמע את זעקתם, וברכם כמבוקשם. והקדוש ברוך הוא רצון יראיו עשה, ותפסק המגפה. לאחר שהלכו, קרא הרב למשרת, ואמר לו: "מה זאת עשית, הרי הוריתי לך שלא להכניס אנשים לחדרי בשעת לימודי!" התנצל המשרת ואמר שהייתה זו שעת הדחק, ואלמנות ויתומים היו עלולים להפסיד את כספם. התרצה הרב, ואמר: "מה עשית, אך דע
לך שלא בכדי ציוויתיך על כך. כשאני לומד, מצוי אני בעולם שכולו אור וזוהר, רוחניות והתעלות. ועלי להכין את עצמי, ולרדת עשר מעלות אחורנית, כדי לקבל את קהל הפונים המצויים בעולם של חולין וגשמיות. כשהם פתחו את הדלת ונכנסו מבלי הודעה והכנה מוקדמת, כמעט והתעלפתי! לפתע ראיתי שוורים לבושים כבני אדם, והרהרתי בבעתה: מאימתי יודעות פרות לעלות בסולם?!"... ככה זה, "המחשבה היא האדם", ו"במקום שהאדם חושב – שם הוא". אברך אחד נצרך לפרנסה, החליט להיות עגלון. כשבא לפני רבו, הזדעזע וספק כפיו: "מה קרה לך?! הפכת
את ראשך ל... אורווה!" אז איך ה"בן איש חי" או ה"אור החיים" הקדוש היו רואים אותנו? כחפיסת מניות מעונבת? ככרטיס אשראי מהלך? כמכונית מדברת? מזעזע לחשוב על כך!

מדוע התעוררנו לנושא זה? בגלל דבריו של ה"אור החיים" הקדוש בתחילת פרשתנו, על הפסוק: "כי תשא את ראש בני ישראל". הוא כותב שהאדם הולך בקומה זקופה, כשראשו למעלה, שואף לרוחניות ולהתעלות. ואילו הבהמה הולכת כפופה וראשה למטה, שואפת לגשמיות. אדם מישראל שחוטא, יתכן שבפועל הולך הוא על שתי רגליו. גם דוב מסוגל לכך. אבל במהותו הרוחנית הוא הושפל לארץ, לארציות ולגשמיות, "נמשל כבהמות נדמו". על גחונו ילך, עיניו משוטטות אחר עשב למאכל, ואינן נשואות אל על, לאלוקיו. לפיכך, נצטווה משה רבנו לשאת את ראש בני ישראל, לזקוף את קומתם הרוחנית, לרומם את מושגיהם. להפכם לבני אדם! לעשות "ניקוי ראש", לפנות את האורווה השוכנת בראשם – או את הבנק, המכולת, וכל השאר
– זה חשוב וזה נחוץ, אבל זה לא צריך להיות במרכז, להשתלט על כל המחשבה. במרכז – חייבת להיות התורה!!!