ממתק לשבת 'שמיני'

בספר "אהבת מישרים" מובא, שמלחמת העולם הראשונה פרצה בתשעה באב בשנת תרע"ד, והסתיימה כעבור ארבע שנים, בהשאירה אחריה מיליוני הרוגים ופצועים.
ומדוע פרצה המלחמה הזאת?

את הסיבה הנוראה גילה אחד מהשרים דאז, שהיה בסוד העניינים, וכך סיפר: בשנת 1914 (למניינם), שר החוץ הרוסי סזונוב ניהל משא ומתן עם ממשלת גרמניה על מתיחות בגבולות בין הצדדים. הגרמנים דרשו ממנו, שרוסיה תבטל את הגיוס הצבאי שהחלה בו. אלא שדרישתם באה בדיוק ברגע הכי לא מתאים...

מדוע?
השר הרוסי סזונוב היה ידוע בתאוותו לדגים, בצורה חולנית ויוצאת מהכלל. והנה, לרוע המזל, באותו היום המשרתת הקדיחה את תבשילו, והדגים נשרפו מעט בטיגון.
השר רתח וזעם על המשרתת, הכעס אחז בו בכל פינה, ודעתו כמעט נטרפה עליו. בדיוק באותם רגעים הוא קיבל טלפון מהשר הגרמני, לגבי המשך ניהול המשא ומתן.
והנה, מחמת שהשר היה רותח באותם רגעים, דעתו לא הייתה צלולה עליו, הוא השיב בטלפון את תשובותיו בזעם רב, ומתוך כעס ותסכול. השר הגרמני, שלא ידע שמקור כעס השר היה על המשרתת שלו, פירש זאת ככעס אמיתי, וחוסר רצון להגיע להסדר ופשרה, ועל כן לא טמן ידו בצלחת, ואף הוא השיב לשר הרוסי בכעס ובחימה.
ותיכף באותו לילה פרצה מלחמת העולם הראשונה, שהקיפה מדינות רבות (יותר מחצי מכדור הארץ), ונהרגו בה למעלה מ-18.5 מיליון בני אדם, שמחציתם היו אזרחים ולא חיילים. וכל זה, בגלל כעס על דגים שנשרפו קצת בטיגון...
 
ועל מידה מגונה זו של כעס, אמרו חז"ל (שבת קה'): "המקרע בגדיו בחמתו(=בכעסו) והמשבר כליו בחמתו...יהא בעיניך כעובד עבודה זרה". (כפי שרמזה התורה בעשרת הדיברות: " לֹא תַעֲ'שֶׂה לְךָ' פֶסֶ'ל", האותיות השניות הן אותיות "כעס").

וצריך לדעת, שהכעס בא מחמת הגאוה של האדם, והוא מצד החומר/הגוף בלבד. שכן, הנשמה שבאדם היא מטבעה שפלה ונמוכה.
על כן, אמרו חז"ל שצריך ללמוד ענווה מהעפר, שאף שכולם דורכים עליו – הוא אינו מתרעם, וכפי שאנו אומרים בתפילה העמידה "וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה".
ומוסיף הרה"ק מראפשיץ זיע"א: ככול שהאדם יקבל יותר ביזיונות – כך תתעלה נפשו, שהרי אנו רואים שככל שמוסיפים זבל (שהוא דבר מטונף ומאוס) לעפר – כך העפר מצמיח יותר ויותר.
 
אם כך, והכעס הוא מידה מגונה כל כך, והענווה היא היפך הכעס והגאוה, איך בפרשתנו כעס וקצף משה רבנו על בני אהרון? כמו שכתוב: "וַיִּקְצֹף (משֶׁה) עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן".
והלא, על משה רבינו מעידה התורה הקדושה (במדבר יב', ג'): "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". כמו כן, בכתוב " וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה",  האות א' של " וַיִּקְרָא" היא א' זעירא, להורות על מידת הענווה הגדולה של משה.

אם כך, מתעצמת השאלה, איך קצף וכעס משה רבנו?
 אלא, אומרים חז"ל, שגם בעת שקצף משה על בני אהרון, היה לבו הומה ומלא אהבה רבה אליהם, למרות הכעס שהראה להם. 
ומניין לחז"ל שבאמת כך היה (שבעת שכעס משה על בני אהרון היה לבו מלא אהבה)?
התשובה היא מהכתוב עצמו. שכן, כאשר קצף עליהם, אמר להם משה "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶש"?
"{מַ}דּוּעַ {לֹ}א {אֲ}כַלְתֶּם {אֶ}ת  {הַ}חַטָּאת {בִּ}מְקוֹם {הַ}קֹּדֶש" – ראשי תיבות "מָלֵא אַהֲבָה". מרמז, שהיה משה מלא אהבה אליהם, ורק הראה להם פנים כועסות.

ומכאן יש לנו ללמוד מוסר השכל גדול: אפילו כאשר צריך לכעוס על הזולת (על הילדים כדי לחנכם, או על חברים שטעו בדרכים לא טובות), צריכים אנו להראות רק את "כעס הפנים"(=לכעוס כלפי חוץ בלבד). אבל הלב צריך להיות תמיד מלא אהבה אליהם. שכן, רק כך הדברים נשמעים ומתקבלים על לב השומע.
 
לסיום, צריכים אנו לדעת, שגם הקב"ה, אבינו אב הרחמים, בעת שהוא כועס על ישראל בניו, זהו רק "כעס הפנים"(=נראה כמידת הדין), אבל באמת הקב"ה הוא אוהב את בניו, בני ישראל, כפי שכתוב (מלאכי א', ב'): "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'", וכל רצונו יתברך להטיב לנו, ולהשפיע לנו שפע ברכות וישועות. וכדי שנקבל כל זאת, צריך הוא יתברך לכוון את בניו לדרך הנכונה והישרה, כמו שכתוב (משלי ג', יב'): "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה".

יהי רצון מלפניך אבינו אב הרחמים, שתקיים לנו את הכתוב בנביא (ישעיה סג' ט'): " בְּכָל צָרָתָם לוֹ(=לה') צָר...בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם", לגאול אותנו באהבה רבה, ברחמים רבים ובחסדים גדולים. אכי"ר
 
"בני ציון" bnei-zion.com