ממתק לשבת 'מצורע' פסח

הרב הגאון ר' שמשון פינקוס זצ''ל סיפר פעם על עצמו, כיצד נפתחו לו שערי שמים בהבנת כל תלמודו בתורה: בהיותי בחור בישיבת בריסק, התגוררתי בדירה משתפת עם עוד בחורים. שנה אחת נותרתי לבדי בליל בדיקת חמץ. בשעה המיועדת בדקתי את החמץ בכל הדירה, בדיקה שארכה כמה שעות, והמלאכה הקשה לא הסתיימה. התעייפתי מאד, ובסיום הבדיקה התיישבתי לנוח שמח ושבע רצון מקיום ההלכה כדין.
לפתע, נרתעתי לאחורי...עליית הגג! - הרהרתי - מי בדק שם?! השכנים הגרים בבניין בודאי לא בדקו שם...והרי מבואר בשלחן ערוך ש"חדרי הבית והעליות צריכים בדיקה!".
יצאתי ועליתי בגרם המדרגות. פתחתי את דלת העלייה המשותפת, הדלקתי את האור, ועיני חשכו. מסתבר ששנים רבות לא ניקו את המקום, הגג היה עטוף בשכבות אבק עבות...ולא היתה אפשרות אפילו להתחיל לבדוק שם חמץ!  שהרי, אין לבדוק חמץ לפני ניקוי המקומות, כמו שכתוב: "וכל אדם צריך לכבד(=לנקות) חדריו קודם הבדיקה". (סימן תלג', סעיף יא').
עמדתי על פתח הגג, והעייפות התפשטה בכל איברי. לא היה לי כוח הכרעה מה מוטל עלי לקיים בשעה זו. לבסוף אזרתי חיל ועז, וגמרתי אומר בלבי: "אקיים את החיוב בכל לב, ובכל כוחותיי, ויהי מה!".
ירדתי לבית, מילאתי דלי מים והתחלתי במלאכתי. השעה היתה כבר כמעט חצות הלילה. התחלתי כמובן בניקוי הגג מהלכלוך של כל אותן שנים שלא נוקה. מפעם לפעם כמעט והתייאשתי...כוחותיי הלכו ואזלו, והעייפות התחילה לגבור עלי, אבל התאמצתי בכל כוחי והמשכתי לנקות. לקראת סוף הלילה, קרוב לעלות השחר הדלקתי את הנר לבדיקת החמץ, וערכתי את הבדיקה. חטפתי תנומה קלה, ומיד קמתי להתפלל שחרית.
ואז...התחלתי להרגיש משהו חדש! משהו שבחיים לא הרגשתי! מן הרגשה עילאית, רוחנית, מתיקות כזו שקשה לתאר במילים. נהיה לי טעם נעים בתפילה, לאחר מכן בער בי דחף לשבת וללמוד, במקום ללכת לישון, וכל מה שלמדתי - הבנתי והתענגתי...הרגשתי קרבת אלקים עצומה, ומאז נפתחו לי שערי השמים בהבנת התורה בהתענגות מתוקה...

בספרים הקדושים מובא, שכל הנזהר במשהו חמץ בפסח, מובטח לו שלא יחטא כל השנה. "משהו" ראשי תיבות {מ}י {ש}אמר {ו}היה {ה}עולם, שעל ידי שהאדם נזהר ב"משהו" חמץ, הוא זוכה גם להידבק במי שאמר והיה העולם — הקב''ה.
והנה, ידוע שהמצה רומזת על היצר הטוב, על ההסתפקות  במועט. שהרי, אין העיסה של המצה עושה שום פעולה כדי להגדיל את עצמה יותר ממה שקבע לה האופה.
ואילו החמץ/הבצק רומז ליצר הרע, שכן בחמץ אין העיסה נשארת כמו שהיא, אלא היא תופחת ומגביהה את עצמה מעבר לפעולת האופה, בדיוק כמו היצר שמכניס התנשאות וגאווה בלב האדם.
 
ולכן מצוה אותנו הקב"ה להשבית ולבטל את השאור/החמץ מאתנו כמו שכתוב (שמות יב', טו'): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם". דהיינו, לבטל ולהרחיק את השאור/היצר הרע מביתנו ומקרבנו. ("מִבָּתֵּיכֶם" רומז גם על הגוף, שהוא "הבית" של הנשמה).

בספר "אוצר החיים" מובא חידוש נפלא, שכאשר מורידים מהמלה "יִּ{שְׂרָאֵ}ל" את אותיות "שְׂאֹר", נשארת המילה "לִי" .
והכונה בזה, שהרי הקב"ה בחר בנו מכל העמים, ואמר לנו במעמד הר סיני: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים".
והנה עם ישראל הקדושים כל חפצם הוא להתקרב לאביהם שבשמים, אלא שבמשך השנה ה"שְׂאֹר שֶׁבָּעִיסָה" מעכב, ומונע בעדם לעשות את רצונו יתברך. אולם בפסח, כאשר ישראל מנקים את החמץ, הם זוכים להשבית את ה"שְׂאֹר"(=היצר) "מבתיהם"(=מתוכם) ולבטלו, וממילא הם זוכים להיות בבחינת "לִי", כמו שכתוב: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים".

וראוי להוסיף, שכל הנזהר מחמץ בפסח זוכה גם לרחמים משמים, כפי שמסופר על בעל ה"שפת אמת", שכאשר היה משגיח על אפית המצות, שיהיו בתכלית ההידור, ולא יחמיצו חלילה, היה מכריז בשעת רדידת הבצק " דִּין דִין"(=דק דק, באידיש), כדי שהעיסה לא תתפח.
חסיד אחד ישיש שהיה שם, העז ושאל את הרה"ק בעל "שפת אמת": רבינו, מדוע מכריזין "דִּין דִין"? והלא אנו זקוקים לרחמים, ולא לדין. אמר לו הרב: אם יש דין למטה(=בעולם הזה), אין דין למעלה(=בשמים).
דהיינו, אם מקפידים בקיום "דין למטה" -  בשמירה מהחמץ כראוי, לא יהיה "דין למעלה" בשמים, אלא רק רחמים וחסדים גדולים, מאתו יתברך.
לסיום אמרו חז"ל: "בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ, וּבְנִיסָן עֲתִידִין לְהִיגָּאֵל". יהי רצון שבזכות ביטול החמץ מקרבנו, יתקיים בנו הכתוב בנביא (חבקוק ג', יג'): "יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ, לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ מָחַצְתָּ רֹאשׁ מִבֵּית רָשָׁע",  {מָחַצ}ְתָּ  אותיות "חמץ".
בזכות ביטול ה"חמץ"  מקרבנו - ימחץ הקב"ה את כל אויבינו ויגאלנו גאולת עולם, במהרה בימינו, אמן.

שבת שלום ומבורך לכל ישראל!