כך השיח הפנימי משפיע על הבריאות
08.01.26 / 07:42
אם היינו מתייחסים לגוף כמו למערכת חכמה, היינו מבינים דבר פשוט: אי־אפשר לצפות להתנהגות חדשה כשהפקודות נשארות ישנות. כשמדברים אל הגוף בשפה של אשמה וביקורת, קשה לבנות הרגלים בריאים ויציבים לאורך זמן.
ורוניקה מייזלר, דיאטנית קלינית בשיטת NLP ויועצת לחברת הרבלייף, מציעה להתחיל שינוי דווקא מהמילים שאנחנו משתמשים בהן מול אוכל ומול הגוף. תחילת שנה היא הזדמנות מצוינת לכך, לא כדי “להמציא את עצמנו מחדש”, אלא כדי לבחור כמה משפטים חדשים שילוו אותנו ביומיום. שינוי קטן, מדויק, שמחזיק יותר מהבטחה גדולה שמתפוגגת אחרי כמה שבועות.
השפה שסביבנו משפיעה על הגוף שלנו
רובנו חיים בתוך שפה יומיומית שמרחיקה אותנו מאיזון. זו שפה שמציגה את הגוף כבעיה שצריך לתקן, ואת האוכל כמשהו שצריך לפחד ממנו או לשלוט בו.
זו לא שפה רעה בכוונה, זו פשוט התרבות סביבנו שמדברת בשפה שמייצרת מערכת יחסים מתוחה בין האוכל לגוף: שפה של אשמה וקיצוניות, שמלמדת אותנו לחשוב במונחים של “מותר ואסור”, “הצלחתי או נכשלתי”, “הכול או כלום”. עם הזמן, השפה הזו הופכת לרקע קבוע, וכשלא שמים לב, היא מנהלת את ההתנהגות שלנו.
הערות קטנות - השפעה גדולה
זה יכול להגיע מפרסומות שמוכרות "ניקוי רעלים בשבוע", כאילו הגוף מלוכלך וצריך איפוס; ומיד אח"כ שלט ענק שמבטיח "מגיע לך להתפנק" עם גלידה שמצטלמת כמו קמפיין אופנה; ובהמשך "שרפו את זה באימון של 20 דקות". זו שפה שמלמדת אותנו לא לאכול כדי להזין, אלא כדי להרגיש, ואז להתחרט, ואז "לתקן".
לפעמים זה מגיע מאנשים קרובים, מאמא, אבא, בן/בת הזוג או מחברים קרובים, לא מתוך כוונה לפגוע אלא מתוך דאגה אמיתית: "תאכלי, שלא תהיי חלשה”, ואז רגע אחרי “די, את לא צריכה את זה”. או משפט שנשמע כמו מחמאה: “איזו משמעת יש לך".
גם בלי כוונה, מסרים כאלה עלולים לייצר בלבול ולחץ. האוכל הופך למבחן, והגוף- לשיפוט. במקום הקשבה, נכנסת ביקורת. והמסר הסמוי? "את לא מספיק טובה.”
עם הזמן, הקול החיצוני הופך לקול פנימי: "אסור לי”, "אל תגעי בזה", “אם אכלתי משהו 'לא טוב'- הלך היום”, “מחר אני מפצה." וכשיש יותר מדי איסורים, הגוף והמוח מגיבים בעייפות או במרד. לא כי אין כוח רצון, אלא כי אף אחד לא מתפקד טוב תחת שיח נוקשה.
אז מה עושים? מחליפים שפה
לדברי מייזלר, השינוי לא מתחיל ב“מה לאכול”, אלא ב“איך לדבר". לא צריך דרמה ולא מהפכה. רק לשים לב למשפטים האוטומטיים, ולהחליף אותם באחרים, רכים וחכמים יותר.
לדוגמה:
במקום “אסור לי”, לומר: אני בוחרת מה יעזור לי להרגיש טוב גם בהמשך היום.
במקום “הכול נהרס”, לומר: זו סטייה קטנה, ואני ממשיכה בתוכנית כבר בארוחה הבאה.
במקום “אין לי אופי”, לומר: היום היה לי קשה, אני צריכה יותר תמיכה.
וזו נקודת המפתח: השפה החדשה היא לא ויתור, זו אחריות מסוג אחר.
יציבות, לא קיצוניות
לפי מייזלר, השפה הישנה דוחפת אותנו לשני קצוות: מאמץ מוגזם (“להיות מושלמת”) או נפילה (“אין טעם”). השפה החדשה מציעה דרך שלישית, שכנראה היחידה שגם עובדת לאורך זמן: יציבות גמישה.
לא מושלמות, לא ענישה, לא דרמה, לא “מתחילים מחדש”, אלא בחירות קטנות ויומיומיות ומילים קטנות שמחזיקות הרגלים: בחירה, סקרנות, שיקול דעת, וחיבור לתפקוד. בסופו של דבר, לפני שאנחנו מנסים להיות “חזקים מול אוכל”, כדאי שנהיה חכמים מול השפה כי הגוף שלנו לא אויב, הוא שותף. ובתחילת שנה חדשה, אולי זו ההבטחה הכי מציאותית ומעודדת שיש :משפט אחד חדש, בחירה אחת טובה, ועוד צעד קטן שמצטבר לחיים בריאים יותר.
