פרשת וישלח

 לפני שנים רבות בירושלים, תלתה אישה אחת כביסה בחצר הבית, ובימים ההם היה יום מיוחד בשבוע, שהיה נקרא "יום כביסה", יום זה היה יום של מאמץ ועבודה מפרכת לכל אישה. 
והנה לאחר תליית הכביסה עברה בחצר שכנה שלא הייתה מרוצה מכך שהכביסה תלויה בחצר, היא הוציאה מספריים, חתכה את החבל וכל הכביסה נפלה ארצה ונתלכלכה.
אותה אישה שהכביסה היתה שלה שתקה והבליגה על כאבה ועל עוגמת הנפש שנגרמה לה. במקום לריב ולתבוע את עלבונה, מה שלבטח היה מצית את אש המחלוקת באיזורה, היא החליטה לכבס שנית את כל הכביסה, למרות הטירחה המרובה והעבודה הקשה. לאחר מכן, תלתה את הכביסה בחצר הסמוכה ולא אמרה דבר, למרות הכאב הגדול.
בערב כששב בעלה מבית המדרש חפצה האישה לספר לבעלה את אשר עבר עליה ולשפוך את לבה לפניו, אך לבסוף התגברה על עצמה ושתקה, ולא סיפרה מאומה לבעלנ, כדי שלא להגיע לידי חטא לשון הרע. 
לפתע דפקה השכנה בדלת, וביקשה ממנה בדמעות ובלב מר סליחה. 
"כבר קבלתי את ענשי" - אמרה לה, "בני הקטן קודח מחום, אנא סלחי נא על פשעי". 
האישה הצדקנית אמרה לה שהיא מוחלת לה בלב שלם, ואיחלה רפואה שלימה לילד החולה.

אותה אישה צדקנית זכתה להיפקד לשנה הבאה בבן, שגדל לימים לתלמיד חכם גדול שהאיר את עיני ישראל בכל העולם, הלא הוא רבנו רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א.
 
על הכתוב: "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ", אמרו חז"ל: בזכות בכי התמרורים של רחל אמנו, נזכה לגאולה הקרובה. וזאת, עפ"י מה שכתוב:"ויאמר יעקב אל יוסף..ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל...ואקברה שם בדרך אפרת...בית לחם". 

ופרש רש"י שיעקב אמר ליוסף: על פי הדיבור קברתיה שם בדרך, שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן ("רב טבחים" בצבא בבל), ויהיו עוברים דרך שם. (שאז) יוצאת רחל על קברה, ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא'): 'קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה...
(והקב"ה משיבהּ) יש שכר לפעולתך נאום ה'.. ושבו בנים לגבולם'".

וכתב האריז"ל, שלא רק אז – אלא בכל לילה בחצות רחל בוכה, צועקת ושואגת על בניה, שיצאו לגלות המרה, ובזכות זה הקב"ה מוריד דינים קשים על אויבי ושונאי ישראל.

וצריך להבין, על מה זכתה רחל, שהקב"ה מקבל את בכיה, ומבטיח לה כי "יש שכר לפעולתך...ושבו בנים לגבולם"?

תחילה, נקדים להביא את הכתוב במדרש (תנחומא, ויצא): "'ויזכור אלקים את רחל...' – בקש יעקב לישא אותה, והיה משלח לה מתנות. ולבן היה נותן אותן ללאה, ורחל היתה שותקת. אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב – אלא שתיקה. רחל תפשה בשתיקה – עמד זרעה בשתיקה(=הנחילה  את מידת השתיקה לזרעה): בנימין בנהּ ידע על מכירת יוסף, ולא סיפר לאביו. וכן אסתר המלכה, שהיתה משבט בנימין, "לא הגידה...עמה ואת מולדתה". 
את כח השתיקה ינקו צאצאיה של רחל ממנה. 
(ולכן, אבן החושן של שבט בנימין, שהיתה על בגד הכהן הגדול נקראה *ישפה* – *יש פה*. 
כלומר, יש לו פה לדבר, ובכל זאת הוא שותק, ולא מספר לאביו יעקב על האחים, שמכרו את יוסף למצרים).

מעתה יתבאר היטב הכוח הנפלא של רחל אמנו ("קול ברמה נשמע"). שכן, לרחל היה את כוח השתיקה, כאשר היה צריך לשתוק. אולם, היה לה גם את כוח הדיבור, כאשר היה צריך לדבר: כאשר שלח לה יעקב מתנות, ולבן העביר אותן ללאה אחותה, שתקה רחל אמנו שתיקה מוחלטת, ולא סיפרה דבר ליעקב. אבל, כאשר הבינה רחל, שלאה אחותה עומדת להתבייש, כאשר לבן אביה החליף בינה לבין לאה בחתונה – השתמשה רחל בכוח הדיבור, והתחבאה באותו לילה מתחת למיטה של יעקב ולאה, וענתה ליעקב בקולה על כל הסימנים ששאל את לאה, כדי שלא תתבייש לאה אחותה.

מעתה, יאיר לנו להבין את הכוח הגדול של רחל אמנו. שכן, לאחר ששתקה שבע שנים, ולא ספרה ליעקב שכל המתנות שהוא שלח לה נמסרו ללאה, וגם שתקה ולא סיפרה ליעקב שמרמים אותו ומכניסים את לאה במקומה, כדי שלא תתבייש לאה אחותה – הנה לרחל אמנו היה גם את הכוח לדבר במסירות נפש, ולענות בקולה ליעקב על הסימנים ששאל את לאה, כדי שלא תתבייש אחותה.