ויקהל

יום אחד הופיעה אשה בוכיה במשרדי ה"חברה-קדישא". בעלה נפטר, והיא בקשה להסדיר את קבורתו. לפי מבטאה ניכר היה שהיא ממוצא רוסי, ועל פי המראה לא נראתה דתיה.
לאחר שאנשי ה"חברה קדישא" וידאו שהנפטר הוא יהודי, נקבעו סדרי ההלוויה.
התברר, שמדבר בזוג ערירי, ללא ילדים, עולים חדשים, ללא משפחה או מכרים. מלבד האלמנה הבוכה לא היו מלווים.
כשעמדו להוריד את גופת הבעל לקבר, שאלה האלמנה בקול חנוק: "נוהגים לומר לפני
שקוברים כמה מילים...'הספד' על הנפטר!". 
"כן" – ענו – "אבל אין כאן בינינו אף אחד שהכיר
אותו. לכן איננו יודעים מה לומר". "אם כך", אמרה בקול מתחנן, "אשא אני דברים
ברשותכם. אל תחששו, אדבר בקצרה". 
היא התקרבה לפני האלונקה ואמרה:
"סאשה,
אין לנו בן שיאמר אחריך 'קדיש'. אבל, סאשה, זכות הקדיש לא תחסר לך שם בשמים. אתה
יודע מדוע אין לנו בן! כי לא היה מקווה שם בעירנו....!!!"
כל אנשי ה"חברה קדישא" פתחו באמירת קדיש בהתייפחות עצומה. הם ידעו שהנפטר אינו צריך את ה'קדיש' שלהם, כי מקומו בגן עדן מובטח...
 
דרש רבי עקיבא (סוטה יז): "איש ואשה זכו – שכינה ביניהם. לא זכו – אש אוכלתן". 
ופירש רש"י זצל, שהקב"ה שִכֵּן את שמו *י"ה* בין האיש והאשה: *י'*  באיש,   *ה'*  באשה  (ולכן "שכינה" – אותיות שִׁכֵּן י"ה).
וצריך לדעת, שהשכינה שורה בין בני הזוג רק כאשר יש ביניהם שלום ואהבה. אבל, אם חלילה יש פירוד ומחלוקת, הקב"ה מסלק את שמו *יה*, ונשאר מ-איש 
ו *אש* ה   *אש אש* (אש השנאה והמחלוקת).

וראוי להוסיף את הכתוב בגמרא (יומא נד): "בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, היו מגלים להם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים(=דמות המלאכים על הכפורת), שהיו מעורין(=דבוקים) זה בזה. והיו אומרים להם: ראו חיבתכם לפני הקב"ה, כחיבת זכר עם נקבה". 
מבואר מכאן, שלכרובים, שהיו על הכפורת, היתה צורת זכר ונקבה, כדי לומר שהכרובים רומזים על קדושת איש ואשה, הנישאים והדבוקים זה בזה, כמו שכתוב בתורה: "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו".
לכן דיברה השכינה עם משה רבינו דוקא מבין שני הכרובים, כמו שכתוב: "ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים" – כדי לרמוז, שאם איש ואשה זכו  "שכינה (נמצאת) ביניהן". דוקא *ביניהן* – לרמוז שאם זכו, הם כמלאכים, שהשכינה מדברת מבין שניהם.

וצריך לדעת, שכדי שתשרה השכינה מבין שני "הכרובים"(=האיש והאשה), צריכים האיש והאשה לקיים ג' תנאים (שנאמרו על הכרובים): א. "מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת", שיהיו האיש והאשה כ *מקשה*, אחת – שיהיו צמודים ודבוקים כל ימי חייהם ל"כפורת"/לתורה הקדושה. 
ב. "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה" – כלומר, האיש והאשה, בכל מעשיהם, יהיו "פורשי כנפים למעלה" – שתהיה כוונתם *למעלה* – לשם שמים, בלתי לה' לבדו.
ג. "ופניהם איש אל אחיו" – שישרור השלום והאחדות ביניהם, ויהיו "איש אל אחיו" – שיחיו תמיד באהבת אחים ממש, בלי שום פירוד ומחלוקת (ורמז הכתוב "ופניה *ם*  אי *ש*  א *ל*
אחי *ו*" – סופי תיבות  *שלום*).

והנה, ידוע שבמעמד הר סיני קידש הקב"ה את עם ישראל. ולכן, ראוי לעם ישראל, שהם בבחינת אשה, לייחד את כל מעשיהם לבעל – הוא הבורא יתברך.

על פי האמור, יובן מה שציוה הקב"ה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כי, כמו שמצינו אצל איש ואשה, שאם זכו שכינה ביניהם – כך ישראל, אם זכו להיות בבחינת אשה נאמנה לבעלה(=הקב"ה) – אזי שכינה תהיה ביניהם, כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם" – שהקב"ה משרה שכינתו בתוך ישראל...
 
אולם, בעונותינו הרבים, לאחר שחטאו ישראל, נסתלקה השכינה ונשרף בית המקדש, כמו שכתוב (איכה ד יא): "ויצת אש בציון". שכן, לאחר סילוק השכינה ( *יה*) מהמילים "איש אשה" – נשאר "אש אש".

אולם, צריך לדעת, שכאשר מקדשים בני הזוג את מעשיהם ב-ג' התנאים שהבאנו, ויש ביניהם אהבה ושלום, הופך הבית היהודי למקדש מעט.
 
וצריך לדעת, שהקב"ה משתוקק להיכנס לכל בית ובית בישראל, כפי שאומר הקב"ה לכנסת ישראל (שה"ש ה ב): "פתחי לי...רעיתי יונתי תמתי". 
דהיינו, הוא יתברך דופק על פתח בתינו, ומתחנן שלא נשאיר אותו בחוץ, כדי שיוכל להשרות את שכינתו בביתנו.

יהי רצון, שנקדש שמו בבתינו, ויהיו כל מעשינו לשם שמים, כדי שיתקיים בנו הכתוב: "ועשו לי מקדש (בביתם), ושכנתי בתוכם" – אמן כן יהי רצון.
 
שבת מבורכת!