בין זיכרון למציאות: המאבק היומיומי של ניצולי השואה בישראל והאנשים שמסרבים לעמוד מנגד

מדי שנה, בטקסים ממלכתיים ובימי זיכרון, מדינת ישראל מתייחדת עם זכרם של קורבנות השואה ומעלים על נס את גבורתם של השורדים. הנואמים מדברים על החובה המוסרית, על החוסן הלאומי ועל ההבטחה ש"לעולם לא עוד". אך הרחק מאורות הזרקורים של הבמות הממלכתיות, מתרחשת מציאות יומיומית כואבת ושקטה. עבור עשרות אלפי ניצולי שואה החיים כיום בישראל, המלחמה האמיתית אינה שייכת לעבר הרחוק, אלא מתרחשת כאן ועכשיו - מול מקרר ריק, דירה קרה ובדידות מעיקה.

המציאות הכלכלית של ניצולי השואה בישראל היא אחת הסוגיות הכואבות והמורכבות ביותר בחברה הישראלית. למרות מאמצי הממשלה והרשויות המקומיות, פערים ביורוקרטיים, קשיי שפה ועליית יוקר המחיה מותירים רבים מהם מתחת לקו העוני, כשהם נאלצים לבחור מדי חודש בין רכישת תרופות מצילות חיים לבין קניית מצרכי מזון בסיסיים. מדובר בדור שבנה את המדינה הזו בידיים קרועות, ואשר ראוי לכל הכבוד וההגנה שהחברה הישראלית יכולה להעניק.

תמונת מצב: ניצולי השואה בישראל במספרים

כדי להבין את היקף התופעה, יש להביט בנתונים היבשים, אשר מאחוריהם מסתתרים סיפורים אנושיים קורעי לב. על פי דוחות רשמיים ונתוני ארגוני הסיוע, קצב התמעטותם של שורדי השואה הוא מהיר, והזמן לפעול למענם הולך ואוזל. כל שנה שחולפת מצמצמת את מספרם, ועם כל ניצול שהולך לעולמו, הולך גם עדות חיה לאחד הפרקים האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית.

הנתונים הללו מראים כי הבעיה אינה רק כלכלית אלא גם לוגיסטית וחברתית. ניצול שואה שמתגורר בקומה שלישית ללא מעלית, גם אם יש לו קצבה בסיסית, מתקשה מאוד לדאוג לעצמו לארוחה חמה ומזינה מדי יום. הוא אינו יכול לרדת לסופרמרקט, אינו מסוגל לעמוד שעה על רגליו כדי לבשל, ולעיתים אינו מכיר אפילו שכן שיוכל לפנות אליו לעזרה.

הפער בין ההבטחה לבין המציאות

מדינת ישראל מחויבת מבחינה חוקית ומוסרית לדאגה לניצולי השואה. קיימות קצבאות ממשלתיות, תוכניות סיוע של "קרן שי" ו"ועידת התביעות", ושירותים סוציאליים של הרשויות המקומיות. אך בפועל, הפערים בין ההבטחה לבין המציאות היומיומית עצומים. תהליכים ביורוקרטיים מסורבלים, קשיי שפה (ניצולים רבים עלו מברית המועצות ומדברים רוסית בלבד), ובעיות של חוסר מודעות לזכויות, מותירים רבים מהם ללא המענה המלא שמגיע להם.

בנוסף, עלייתו החדה של יוקר המחיה בישראל בשנים האחרונות פגעה קשות באוכלוסייה הקשישה, שהכנסותיה קבועות ואינן מתעדכנות בהתאם לאינפלציה. מה שהיה מספיק לפני עשור כדי לכסות את הוצאות הבסיס, כיום אינו מספיק כלל. הפער הזה הוא שמוביל ניצולי שואה רבים לחיות ברעב שקט ומוסתר, מתוך בושה ורצון שלא להכביד על הסביבה.

 עמותת "לחיות בכבוד": שלושים שנה של ביטחון תזונתי

בתוך הוואקום הזה פועלים ארגוני החברה האזרחית, המהווים את רשת הביטחון האחרונה עבור אותם קשישים. הבולטת שבהם היא עמותת לחיות בכבוד, אשר הוקמה בשנת אלף תשע מאות תשעים ושלוש על ידי הרב ארז קרלנשטיין, טייס מסוקים לשעבר הפועל כמנכ"ל העמותה בהתנדבות מלאה כבר שלושה עשורים.

העמותה מפעילה מערך לוגיסטי אדיר שמטרתו פשוטה אך חיונית: להבטיח שאף קשיש או ניצול שואה בישראל לא ילך לישון רעב. מדי יום, ממטבח העמותה המרכזי בראשון לציון, הפועל תחת כשרות מהדרין של רבנות ירושלים, יוצאות למעלה משלושת אלפים ארוחות חמות ומאוזנות המגיעות ישירות לפתח ביתם של הנזקקים בעשרים ערים שונות ברחבי הארץ. הארוחות מתוכננות בקפידה על ידי תזונאים כדי להתאים לצרכים הבריאותיים של הגיל השלישי: חלבון רך, ירקות מבושלים, מנות דלות נתרן וקלות ללעיסה.

בנוסף למטבח המרכזי, מפעילה העמותה שלושה מוקדי מזון נוספים בכרמיאל, ראשון לציון ואופקים בשיתוף עם ארגון "לקט ישראל", וכן פרויקטים ייחודיים כמו "הבית החם" לקשישים בבאר שבע ורחובות ו"הקליק השלישי" שבו ניצולות שואה נפגשות לסריגה ולפעילות יצירתית משותפת. הפרויקטים הללו מכירים בכך שהמחסור של הקשישים אינו רק תזונתי, אלא גם חברתי ורגשי.

אורי פאר: מהמילואים לחזית האזרחית

הכוח המניע מאחורי מפעל חסד זה הוא אלפי המתנדבים שמקדישים מזמנם וממרצם. אחד הפעילים הבולטים בעמותה הוא היזם החברתי אורי פאר, אשר הגיע לעמותה בעקבות אירועי שבעה באוקטובר אלפיים ועשרים ושלוש. פאר, לוחם מילואים פעיל בן שלושים וחמש, מצא את עצמו ללא צו שמונה בימים הראשונים למלחמה והחליט לתעל את האנרגיה שלו לעשייה אזרחית במטבחי העמותה.

החיבור של פאר לנושא הוא אישי ועמוק - סבו נרצח בבור ירי בתקופת השואה, וסבתו היא ניצולת שואה. עבורו, חלוקת המזון היא סגירת מעגל היסטורית וחובה מוסרית ראשונה במעלה. "כשאני עומד במטבח ומכין מנות לניצולי שואה, אני חושב על סבתא שלי", הוא מספר. "זו לא סתם התנדבות, זו חובה אישית."

פאר לא הסתפק בהתנדבות חד-פעמית, אלא הקים קהילת מתנדבים דיגיטלית ענפה באמצעות רשתות חברתיות וקבוצות ייעודיות, במטרה להבטיח שמאות קשישים יקבלו את הארוחות שלהם באופן קבוע ורציף. הוא מתאם משמרות, מגייס נהגים ומתנדבים חדשים, ודואג שהשרשרת מהמטבח ועד דלת הבית של הקשיש תעבוד ללא תקלות. כל יום הוא אתגר לוגיסטי מחדש, וכל ערב הוא סיפוק של מי שיודע שהעבודה שלו עושה הבדל אמיתי.

בפרופיל האישי שלו ברשת אינסטגרם, משתף פאר סיפורים אנושיים מן השטח, המביאים את קולם השקט של הקשישים אל הציבור הרחב ומעוררים מודעות לחשיבות התמיכה בהם. הפעילות הזו מדגישה כי מעבר לערך התזונתי של הארוחה, המפגש האנושי בפתח הדלת - המילה החמה, החיוך וההקשבה - הוא לעיתים התרופה האפקטיבית ביותר נגד הבדידות הקשה שממנה סובלים הניצולים. ניתן לקרוא עוד על עשייתו והרקע המקצועי שלו גם בעמוד פייסבוק של אורי פאר שבו הוא מפרסם עדכונים שוטפים מהשטח.

מה יכול כל אחד מאיתנו לעשות?

ניהול המשבר של ניצולי השואה בישראל אינו יכול להיות אחריות הממשלה בלבד. הוא דורש מעורבות פעילה של כל אזרח ואזרחית. ישנן מספר דרכים מעשיות להשתתף:

ראשית, תרומה כספית לעמותות כמו "לחיות בכבוד" מאפשרת לממן ארוחות חמות, ציוד ומשאבים לוגיסטיים. כל מאה שמונים ותשעה שקלים מממנים שבוע שלם של ארוחות חמות לניצול שואה אחד. שנית, התנדבות פעילה - הצטרפות לקהילת המתנדבים של פאר דרך האתר oripeer.co.il או ישירות דרך עמותת "לחיות בכבוד" מאפשרת לתרום זמן ומאמץ פיזי. שלישית, הגברת המודעות - שיתוף הסיפורים של הניצולים ברשתות החברתיות ועידוד חברים ובני משפחה להצטרף לעשייה.

חשיבות המעורבות האזרחית

הסיפור של ניצולי השואה בישראל הוא תזכורת מתמדת לכך שחוסנה של חברה נמדד ביחסה לחלשים ביותר בתוכה, ובמיוחד לאלו ששרדו את הנורא מכל ותרמו להקמת המדינה. הממשלה מחויבת להמשיך ולשפר את הקצבאות והתמיכה הממסדית, אך השלמת הפערים בשטח תלויה במידה רבה בערבות ההדדית של אזרחי ישראל.

יוזמות כמו אלו של עמותת "לחיות בכבוד", המובלות על ידי אנשים מסורים ומתנדבים מהשורה, מוכיחות כי בכוחה של קהילה מגובשת לחולל שינוי אמיתי. כל ארוחה חמה שמגיעה ליעדה היא לא רק מענה לצורך פיזי, אלא הצהרה חברתית ברורה: אנחנו זוכרים אתכם, מוקירים אתכם, ולא נשאיר אתכם לבד. הניצולים שרדו את הגרוע מכל כדי לבנות כאן חיים חדשים. החובה שלנו היא להבטיח שאותם חיים יהיו ראויים ומכובדים עד הרגע האחרון.