הכל עניין של נקודת מבט

כשאני ניסיתי לשבת ולכתוב השבוע את הבלוג, לא הצלחתי להבין אם אני פשוט לא הרגשתי שום דבר מספיק מעניין השבוע בשביל לכתוב עליו, או שמא ניצוץ הכתיבה לי לאט לאט הולך ודועך.

כשדפי הטיוטה שלי ריקים, או כל מה שהצלחתי לכתוב בהם מיום ראשון זה רק כמה משפטים טיפשיים שאיכשהו אני אנסה לעבוד איתם או לקשט אותם ללא הצלחה, אני מרגישה כישלון, אבל בעיקר שאני מאכזבת את עצמי.

זה יושב עליי בדיוק כמו שזה יישב עליי אם אאחר לחברה שקבעתי איתה או גם באיחור קטן לעבודה. כל מה שקשור לעבודה שלי, לעשייה שלי ולזמן שלי, כשאני לא עומדת בהם ובזמנים שלהם כמו שציפית מעצמי אני מתמלאת אכזבה, אבל כשזה כולל בתוכו עוד אנשים מלבדי, האכזבה גדלה אף יותר.

אז השבוע הזה לא קרה בו משהו מעניין במיוחד. איחרתי לצילומים ב15 דקות, וגם לא הצלחתי לכתוב כל כך. הלוז שלי השתנה, ככה שגם המציאות שלי השתנתה. פתאום דברים אחרים מקבלים את הפוקוס, פתאום לדבר עם אמא מרגיש לי כמו לקבל שעת ת"ש בצבא, אוכל הפך לאופציה עם יותר אופציה ל"לא", ועם שבע שעות שינה מטכ"לית אני יכולה להתחיל את היום שלי, אבל התחלתי לחשוב פתאום על פוקוס. בדרך כלל אנחנו מכירים את המונח הזה מהמצלמה שלנו, מכירים? שאתם מנסים להתפקס על משהו וכל המסביב קצת מתחיל להיטשטש?

לא רק במצלמה שלנו, ככה גם בחיים שלנו. אנחנו רואים איך פתאום הפוקוס מהקורונה עבר למלחמה האיומה בין אוקרינה לרוסיה, איך פתאום הפוקוס על ביבי עבר לבנט, איך הפוקוס על יוקר המחיה עבר פתאום על פסטה.

זה הפוקוס שרוצים שנתמקד בו? או שאנחנו בחרנו להתמקד בו? כי בסופו של דבר הכל בסוף זה עניין של נקודת מבט, על מה אנחנו בוחרים להתמקד ולכוון את הפוקוס. ברור לכולנו שיוקר המחייה הוא ממש לא בגלל פסטה דלוחה, אז במה אנחנו בוחרים להתמקד? הגיע הזמן שגם התקשורת תאבד את הכוח שלה על הפוקוס שלנו.

גם אני יכולה עדיין להתמקד בזה שאיחרתי ב15 דקות לסט ולהמשיך להתאכזב מעצמי, אבל השבחים והפירגון שקיבלתי מהצוות לאורך היום והלקוחה שבסוף היום חיבקה אותי ואמרה לי כמה היא מרוצה, לא אומר לי כלום? זה יותר שווה מכל דבר אחר.

ועל זה אני צריכה להתפקס, את מי מעניין בכלל ה-15 דקות האלה? לא שאני מאמינה בלחפף ולהגיד "בסדר כולה איחור קטן מה הביג דיל?"לא, זה לגמרי כן. אבל הוא כזה גדול בסוף לאומת מה שבפועל קרה. אני לא מאחרת ואני לא אוהבת שמאחרים לי, אבל כשנתיבי איילון הם אלה שבסוף מכתיבים לנו את הקצב כל בוקר, וכולנו יודעים כמה איטי הקצב שלהם, צריך לדעת לקחת את האחריות על זה והתפקס על לתת עבודה עכשיו.

אז מה אני אגיד לכם? יכולתי גם להתמקד בזה שלא הצלחתי לכתוב בקושי מילה במהלך השבוע הזה, אבל אני יכולה גם להתמקד בזה שאני רגע לפני שבת קודש, יושבת וחושבת יחד איתכם פתאום על דברים שכן כדאי להתפקס עליהם, ואיזה כיף שגם בסוף יוצא מזה בלוג.

אז אני מאחלת לנו, שכל יום נשכיל ונדע על מה לפקס את האנרגיה שלנו, על מה לפקס את ההסתכלות שלנו ועל מה לפקס את הבחירות שלנו. כי בעולם שכולו מצלמות וחיפוש אחרי הזווית המושלמת, צריך גם לדעת לפקס את התמונה, אחרת היא מטושטשת ולא ברורה...

אמן ונתרכז ונעצים יותר את הדברים הטובים באמת.
ממני אליכם, עם המון אהבה והערכה,
שניה.