פרשת בשלח

"וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה"
 
במשפחה אחת נולד ילד קטן, שבכה יומם ולילה וללא הפוגה. ההורים פנו לרופאים, פקדו את לשכת המומחים, ערכו לו בדיקות מקיפות ומכאיבות, אך ללא הועיל. סיבת הבכי של התינוק לא אותרה. ההורים גם פנו לחכמים ומקובלים ובעלי סגולות, אך המצב המשיך כפי שהוא, עד שקצו ההורים בחייהם. לילד לא היו זמני אוכל ושינה, משחק ומנוחה. הוא לא נתן להוריו רגע מנוח, לא ביום ולא בלילה, לא בחול ולא בשבת. החיים במחיצתו הפכו לסיוט מתמשך. והנורא מכל – התינוק עצמו סבל קשות, וההורים נקרעו בין רחמים לבין כעס וחוסר אונים..

יום אחד הלכה אם התינוק לקניות בשוק, ומצאה תחת אחד הדוכנים דף בלוי מוטל על הארץ. אף שלא ידעה לקרוא, הכירה שעמוד זה נתלש מחומש. גחנה האם מתחת לדוכן, ברפש ובבוץ, הרימה את הדף, נשקה אותו ואמרה: "אולי ישלח הקב"ה רפואה שלימה לבני על ידי הדף הקדוש הזה!".
כשהגיעה לביתה, הכניסה את הדף בחרדת קודש מתחת לכריתו של התינוק. ובקול חנוק מבכי פנתה אל הקב"ה בתפילה, ואמרה: "ריבונו של עולם, אב הרחמים, אני אשה פשוטה, איני יודעת קרוא וכתוב. אך יודעת אני, שדף קדוש זה הוא מתורתך הקדושה. יהי רצון שיהיה  הדף הזה לקמע מועיל ולמרפא לבני!"
ואז התרחש הפלא: הילד שקע לראשונה בחייו בשינה רגועה... ומאותו יום, חל שינוי מפליג בהתנהגותו. הבכי פסק לחלוטין, הוא היה רגוע ושלו, חיוך האיר את פניו – ואת פני הוריו...
האב היה נרגש ונפעם. "אצל מי ביקרת? ממי התברכת? כיצד ארע הנס המופלא הזה?" – חזר ושאל את רעייתו.
האשה, בתמימותה, הושיטה את ידה והוציאה את הדף מתחת לכרית הילד. "הנה, זה הקמע ששמתי. הבט וראה את הכוח של תורתנו הקדושה!".
הביט הבעל בדף ונחרד – הדף היה מפרשת התוכחה (בפרשת "כי תבוא): "יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב...וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה... בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד...".
"מה עשית?! הרי בדף שלך יש קללות איומות".
החוירה האשה והתנצלה: "מניך לי לדעת?..."
מיד הלכו שניהם עם אותו קמע לבית אחד מצדיקי הדור, לשמוע את דברו. הביט הרב בקללות הנוראות שבדף, פנה אל הבעל, ואמר לו: "עיניך הרואות, כי למרות ש"הקמיע" כולו קללות, הושיע אתכם הקב"ה מצרת הבן, וכל הקללות נהפכו לברכות.
וכל זאת בזכות תמימותה ותפילתה הטהורה של אשתך..."

בפרשתנו, לאחר שנבקע לישראל הים, הם הגיעו למקום שנקרא "מרה", ורצו לשתות שם מים.
ואולם, "לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם".
אמר הקב"ה למשה: השלך עץ אל המים, והם יומתקו. ואכן כתוב: "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם".

וצריך להבין ענין זה. שכן, מדוע הביא הקב"ה את ישראל למקום מים מרים, ורק לאחר שהתפלל משה, הפך הקב"ה את המים המרים למתוקים?
הרי לכאורה היה הבורא (שהוא כל יכול יכול) להביא את ישראל למקום מים מתוקים, הראויים לשתיה. או להפוך לישראל את המים המרים למתוקים עוד לפני שהגיעו למרה.

אלא מובא במדרש, שכאן בקש הקב"ה ללמד את משה דרכי תפילה: שצריך להתפלל לפניו יתברך, דוקא להפוך את המר למתוק, וכפי שכתוב במדרש (שמו"ר מג', ג'): "כיון שבאו ישראל למרה...התחיל משה מהרהר בלבו, ואמר: המים הללו, למה נבראו?.מוטב היה אילו לא נבראו!...אמר לו הקב"ה (משה)...
יש דבר בעולם שלא נברא לצורך? אלא אני מלמדך (לעשות)...המר למתוק".

וכך לימד הקב"ה את משה, שהדרך הנכונה בתפילה היא להפוך את "המר למתוק", כיוון שעל ידי כך מתגלים כוחו וחסדו של הקב"ה בעולם הזה.
ומכאן יש לנו ללמוד, שצריכים אנו לכוון בתפילתנו, שהקב"ה יושיע אותנו על ידי הצרה עצמה, כמו שכתוב בנביא (ירמיה ל', ז'): "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ". דהיינו, כאשר יש עת צרה לישראל "מִמֶּנָּה(=על ידי הצרה) יִוָּשֵׁעַ".

וראוי להוסיף, שאין הקב"ה מביא סתם צרה על האדם, אלא הכוונה היא, שהאדם יקבל את מלכותו יתברך, וידע נאמנה שכוח תפילתו עצום. ועל כוח תפילתו יש בידו "להמתיק את המר למתוק", ולהפוך את הצרות והייסורים לחסדים ורחמים גדולים.

ובאמת, כאשר נבדוק, נמצא שהתוכן/המילוי של "אדם" הוא "תפילה". הא כיצד? הנה אותיות המילוי של "אדם":
א(לף)
ד(לת)
מ(ם)
הם אותיות "מתפלל" (האותיות שבסוגריים).

יהי רצון שנתאחד כולנו יחד בתפילה אחת, "כאיש אחד בלב אחד", לפני הקב"ה: שיהפוך לנו הבורא יתברך את "המר למתוק" - את הצרה לישועה, ואת הגלות לגאולה - במהרה בימינו! אמן.

שבת שלום ומבורך לכל ישראל!
לרפואת אילן בן סטלה