פרשת השבוע

 ממתק לשביעי של פסח.
 
רַבּוֹת כְּבָר נִכְתַּב וְנֶאֱמַר עַל סְגֻלָּתָהּ הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁל בִּרְכַּת 'אֲשֶׁר יָצַר' לִרְפוּאָה וְלִישׁוּעָה, סְגֻלָּה שֶׁהוּבְאָה בְּשֵׁם בַּעַל 'סֵדֶר הַיּוֹם' וְאַף רַבִּים מִגְּדוֹלֵי עוֹלָם הִמְלִיצוּ עָלֶיהָ.
הַסִּפּוּר הַמֻּפְלָא שֶׁלְּפָנֵינוּ, שֶׁסֻּפַּר מִכְּלִי רִאשׁוֹן מִפִּי בַּעַל הַמַּעֲשֶׂה, יוּכַל לְשַׁמֵּשׁ דֻּגְמָא חַיָּה לִיעִילוּתָהּ שֶׁל סְגֻלָּה זוֹ:
'קוֹלִיטִיס', מִלָּה שֶׁלְּרֻבֵּנוּ אֵינָהּ מֻכֶּרֶת, אַך בַּעֲבוּר לא מְעַט אֲנָשִׁים הִיא מְסַמֶּלֶת סִיּוּט אָיֹם וְנוֹרָא. מַחֲלָה שֶׁהָרוֹפְאִים נִלְאוּ מִלִּמְצוא לָהּ תְּרוּפָה, וְאַף לא אִתְּרוּ (נָכוֹן לְעַכְשָׁיו), מִמְצָא שֶׁיַּסְבִּיר אֶת הַגּוֹרֵם לְהוֹפָעָתָהּ.
מַחֲלַת הַקּוֹלִיטִיס הִנָּהּ דַּלֶּקֶת הַנִּגְרֶמֶת דַּוְקָא מִמַּעֲרֶכֶת הַחִסּוּן, הָאֲמוּרָה בְּדֶרֶך כְּלָל לְהָגֵן עַל גּוּפֵנוּ. דַּלֶּקֶת זוֹ פּוֹגַעַת בְּרִקְמוֹת הַמְּעִי הַגַּס, וְגוֹרֶמֶת לְהֶתְקֵפֵי כְּאֵבִים עַזִּים, הַמְּלֻוִּים בְּתוֹפְעוֹת לְוַאי קָשׁוֹת בְּיוֹתֵר, הַפּוֹגְעוֹת בְּאֹפֶן מַשְׁמָעוּתִי בַּתִּפְקוּד הַיּוֹם יוֹמִי שֶׁל הַחוֹלִים. בְּמִקְרִים רַבִּים עֲלוּלָה הִתְפָּרְצוּת הַמַּחֲלָה לְהוֹבִיל לְאִשְׁפּוּז מְמֻשָּׁך, וּלְעִתִּים אַף מַצְרִיכָה נִיתּוּח קָשֶׁה שֶׁל כְּרִיתַת הַמְּעִי הַגַּס.
כַּאֲשֶׁר הִתְעוֹרְרוּ אֵצֶל נְשׂוּא סִפּוּרֵנוּ, אַבְרךֵ תַּלְמִיד חָכָם וּמַרְבִּיץ תּוֹרָה לָרַבִּים, בְּעָיוֹת קָשׁוֹת בַּמֵּעַיִם, הוּא חָשַׁב כִּי מְדֻבָּר בְּתוֹפָעָה חוֹלֶפֶת. מִשֶּׁנָּקְפוּ הַיָּמִים, וּבְמַצָּבוֹ  לא חָל שִׁפּוּר, פָּנָה הָאַבְרך לָרוֹפֵא. לְאַחַר סִדְרַת בְּדִיקוֹת מַקִּיפוֹת הִכְרִיעַ הָרוֹפֵא: "חָלִיתָ בְּקוֹלִיטִיס".
"בְּדֶרֶך הַטֶּבַע", הִסְבִּיר לוֹ הָרוֹפֵא, "אֵין דֶּרך לְהֵרָפֵא מִמַּחֲלָה זוֹ. ולכן עַל מִי שֶׁחָלָה בָּהּ לְהִתְכּוֹנֵן לַהִתְמוֹדְדוּת הַצְּפוּיָה לוֹ לְאֹרֶך כָּל יְמֵי חַיָּיו".
אֶלָּא, שֶׁלִּמְיודָּעֵנוּ, שֶׁניחַן בְּמִדָּה רַבָּה וּמֻפְלֶגֶת שֶׁל אֱמוּנָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, לא הָיָה בִּקְבִיעָה נֶחֱרֶצֶת זוֹ כְּדֵי לְעַרְעֵר אֶת אֱמוּנָתוֹ.
"הַשֵּׁם יִתְבָּרךַ הוּא הָרוֹפֵא הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר", הִרְהֵר הָאַבְרך בְּלִבּוֹ, "וְהַתְּרוּפָה לְכָל מַחֲלָה נְתוּנָה בְּיָדָיו. עָלַי מוּטָל רַק לְתַקֵּן אֶת הַטָּעוּן תִּיקּוּן, וּלְהִתְחַזֵּק בִּדְבָרִים הַטְּעוּנִים חִיזוּק, וּבָטוּחַ אֲנִי שֶׁאִם אֶעֱשֶׂה זֹאת, יִשְׁלַח לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא אֶת עֶזְרוֹ מִמַּעַל, וִירַפְּאֵנִי בִּרְפוּאָה שְׁלֵמָה".
מוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁהָאַבְרךֵ לא נִמְנַע מִקַּבָּלַת הַמְלָצוֹתֵיהֶם שֶׁל הָרוֹפְאִים, לְאַמֵּץ מֵעַתָּה הֶרְגֵּלֵי חַיִּים חֲדָשִׁים, הַכּוֹלְלִים תַּפְרִיט טִבְעוֹנִי וְשִׁינּוּי מַהוּתִי שֶׁל הֶרְגֵּלֵי הַתְּזוּנָה.
אוּלָם, יַחַד עִם זֹאת, הוּא הוֹגִיעַ אֶת מוחוֹ, וְתָר אַחַר דָּבָר מַשְׁמָעוּתִי רוּחָנִי שֶׁבּוֹ יוּכַל לְהִתְחַזֵּק.
לְאַחַר הִתְיַעֲצוּת עִם רַבּוֹתָיו, הֶחְלִיט לְאַמֵּץ אֶת סְגֻלָּתוֹ שֶׁל בַּעַל 'סֵדֶר הַיּוֹם': לְהִתְחַזֵּק בְּהוֹדָיָה לַה' בְּבִרְכַּת 'אֲשֶׁר יָצַר', בְּאֶמְצָעוּת אֲמִירָתָהּ בְּכַוונָה יְתֵרָה, וּמִתּוֹך הַכְּתָב.
גַּם כְּשֶׁנִּכְשַׁל פַּעַם אוֹ פַּעֲמַיִם – הוּא לא נִכְנַע, אֶלָּא הִמְשִׁיך לֶאֱחֹז בְּקַבָּלָתוֹ לְלא רִפְיוֹן, וּמִיּוֹם לְיוֹם חָשׁ כֵּיצַד הוּא מְגַלֶּה רְבָדִים נוֹסָפִים בְּעָמְקָהּ שֶׁל בְּרָכָה נִפְלָאָה זוֹ, וְכִי רִגְשׁוֹת הַתּוֹדָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא גּוֹאִים בְּקִרְבּוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר.
תְּקוּפַת מָה חָלְפָה, וּמְיודעֵנוּ נִגַּשׁ לָרוֹפֵא לְבִצּוּעַ בְּדִיקוֹת שִׁגְרָתִיּוֹת. מִשֶּׁהִגִּיעוּ הַתּוֹצָאוֹת, פָּלַט הַלָּה קְרִיאַת הַפְתָּעָה. סוֹף סוֹף, לְאַחַר תְּקוּפָה אֲרֻכָּה שֶׁל הַחְמָרָה הִתְגַּלּוּ סִימָנִים מְעוֹדְדִים שֶׁל הֲטָבָה בַּמַּצָּב.
מִיּוֹם זֶה וָאֵילך הֵחֵל הוּא לָחוּשׁ הֲקָלָה. אַט אַט הֵחֵלּוּ הַכְּאֵבִים וְהַסִּימְפְּטוֹמִים הַקָּשִׁים לְהַרְפּוֹת מִגּוּפוֹ, וְכַעֲבֹר כַּמָּה חֳדָשִׁים פָּסְקוּ לַחֲלוּטִין.
אָמְנָם, הַבְּדִיקוֹת שֶׁעָרַך לְאַחַר מִכֵּן הִצְבִּיעוּ כִּי הַמַּחֲלָה עֲדַיִן מְקַנֶּנֶת בְּגוּפוֹ, אַך כֵּיוָן שֶׁתּוֹפְעוֹתֶיהָ פָּסְקוּ מִמֶּנּוּ לַחֲלוּטִין, לא הִטְרִידָה אוֹתוֹ עֻבְדָּה זוֹ יֶתֶר עַל הַמִּדָּה.
הוּא שָׁב לְתַפְקֵד כְּאַחַד הָאָדָם, וְאַט אַט הָלַך זִכְרוֹן הַמַּחֲלָה וְנִשְׁכַּח מִמֶּנּוּ.
שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה הַשָּׁנִים שֶׁחָלְפוּ מֵעֵת חָלְיוֹ הִצְלִיחוּ לְהַקְהוֹת מִמֶּנּוּ בִּמְעַט אֶת אוֹתָהּ קַבָּלָה שֶׁקִּבֵּל בִּימֵי מַחֲלָתוֹ. שׁוּב מָצָא עַצְמוֹ מְבָרֵך אֶת בִּרְכַּת 'אֲשֶׁר יָצַר' בְּחִפָּזוֹן, כְּמוֹ רַבִּים אֲחֵרִים... וְהַתִּזְכֹּרֶת עַל כך לא אִחֲרָה לָּבוֹא...
הַמַּחֲלָה שָׁבָה וְתָקְפָה אוֹתוֹ בִּמְלוֹא עוצְמָתָהּ, וְיַחַד עִמָּהּ שָׁבוּ הַיִּיסּוּרִים וְהַכְּאֵבִים הָאֲיֻמִּים.
הַפַּעַם הֶחְלִיט לִפְנוֹת לַמֻּמְחֶה הַגָּדוֹל בָּאָרֶץ, הַמְּשַׁמֵּשׁ כִּמְנַהֵל מַחְלָקָה בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַחוֹלִים הַנֶּחְשָׁבִים. אֶלָּא, שֶׁהַרְבֵּה מִדַּי לא הָיָה לוֹ לְחַדֵּשׁ. אַף הוּא, כְּקוֹדְמוֹ, הוֹדִיעַ לְאַבְרֵך כִּי אֵין כָּל תְּרוּפָה לְמַחֲלָתוֹ, וְשֶׁנִּתָּן לְהָקֵל בְּמִידַּת מָה עַל הַכְּאֵבִים, אַך לא לִמְנֹעַ מֵהֶם לָשׁוּב וּלְהוֹפִיעַ.
לְתִזְכֹּרֶת חֲזָקָה מִזּוֹ  הוא לא הָיָה זָקוּק. גַּם הַפַּעַם הֶחְלִיט לא לְהִכָּנַע לְתַכְתִּיבֵי הָרוֹפְאִים, כִּי אִם לָשׁוּב וּלְהִתְחַזֵּק שֵׁנִית בְּבִרְכַּת 'אֲשֶׁר יָצַר', וּבְנוֹסָף גַּם בְּבִרְכַּת 'רְפָאֵנוּ'.
הוּא כלל לא הֻפְתַּע כַּאֲשֶׁר זְמַן מָה לְאַחַר מִכֵּן נֶעֶלְמוּ הַסִּימְפְּטוֹמִים כְּלא הָיוּ.
בַּבְּדִיקָה הַחוֹזֶרֶת שֶׁבִּצֵּע בַּעֲבוּרוֹ אוֹתוֹ רוֹפֵא בָּכִיר, הֻפְתְּעוּ שְׁנֵיהֶם לְגַלּוֹת כִּי הַמֵּעַיִם הִתְרַפְּאוּ לַחֲלוּטִין.
הַמַּחֲלָה פָּרְחָה וְנֶעֶלְמָה מִגּוּפוֹ בְּדֶרך בִּלְתִּי מֻסְבֶּרֶת, דָּבָר שֶׁאַף בְּכִירֵי הָרוֹפְאִים הִסְכִּימוּ כִּי הוּא מֻגְדָּר כְּנֵס שֶׁל מַמָּשׁ.
"הִנֵּה כִּי כֵן", סִכֵּם הָאַבְרךֵ אֶת סִפּוּרוֹ, "נוֹכַחְתִּי לִרְאוֹת כִּי הַכּחַֹ הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר לְרִיפּוּי מַכְאוֹבָיו נָתוּן בִּידֵי הָאָדָם עַצְמוֹ. אִם רַק יְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לְהִתְחַזֵּק וּלְתַקֵּן אֶת הַטָּעוּן תִיּקּוּן, הֲרֵי שֶׁיְּשׁוּעָתוֹ מֻבְטַחַת לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, מִיָּדָיו שֶׁל רוֹפֵא כָּל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת"...

הזוהר הקדוש אומר שהמצה היא  'מיכלא דאסוותא'(=מאכל הרפואה), ועל ידי שישראל אוכלים את המצה בפסח הם ניצולים כל השנה מכל החולאים שמביא החמץ, ושום דבר לא יזיק להם.
וכפי שגם כותב ה"פרי צדיק" שהמצה היא רפואה לאדם לכל השנה. והבורא יתברך קבע שאכילת מצה שבעה ימים בפסח היא ה"מינון" הנכון, המחסן את האדם לכל השנה ממחלות ומחולאים רעים. ( מעין "זריקת חיסון" לגוף מכל החולאים הרעים).
(הנה יש לנו "תעודת ביטוח" מחז"ל, שעל ידי זהירות מחמץ בפסח, ואכילת מצות, מובטח לנו שלא  נחלה בחולאים קשים ורעים כל השנה, וכפי שאומר דוד המלך (תהילים נד', ט'): "כִּי {מִ}ִכָּל {צָ}רָה {הִ}צִּילָנִי" ראשי תיבות "מצה". שכן, בזכות אכילת המצה, הקב"ה מצילנו מכל צרה ומחלה).

וראוי להוסיף את הסגולות של יום שביעי של פסח, שבו נבקע ים סוף לפני ישראל. שכן, יום זה מסוגל לבקיעת שערי שמים, שנעולים רוב השנה, ובמיוחד שערי פרנסה ושערי זיווג.
וכפי שמביא הרה"'ק צבי הירש מזידיטשוב זיע"א: הנה למדנו בגמרא (פסחים קיח'): "קשין מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף". וכן למדנו בגמרא (סוטה ב'): "אמר רבי יוחנן: וקשין(=וקשה) לזווגן (את האיש ואת האשה) כקריעת ים סוף"(=כיוון שהמקטרגים מתאמצים בכל כוחם, בכל מיני תחבולות, לבטל את זיוגו ואת פרנסתו של האדם).

והנה, מאחר וביום השביעי של פסח נבקע הים לפני ישראל, נמצא שיום זה מסוגל להמשיך פרנסה וזיווג לכל בית ישראל. שכן, כמו שנבקע הים לישראל (למרות המקטרגים), כן מסוגל שביעי של פסח לבקוע שערי פרנסה וזיווג הגון (למרות המקטרגים).
וכמו שאמר משה רבינו לישראל, לפני שנקרע הים: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'.. ה' יִלָּחֵם לָכֶם". "הִתְיַצְּבוּ"(=513) גימטריה "חתן כלה"(=513). לומר, שביום שביעי של פסח "ה' יִלָּחֵם לָכֶם" כנגד כל המקטרגים, כדי לבקוע לכם שערי זיווג, וכן פרנסה וכל הישועות כולן.
(צריכים רק להתפלל ''מעומקא דליבא'', והשערים בודאי יבקעו לנו.
אמן כן יהי רצון!)

לרפואת כל חולי עמך בית ישראל.